18 ינואר 2017 כ' טבת תשע"ז
מעודכן לתאריך  13.07.2009  באדיבות ה 

זפק - גוייטר

(Goiter)

טיפול

הטיפול שמקבלים אנשים שלוקים בזפקת תלוי בכמה נתונים:
  • גודל הזפק.
  • הסימפטומים שהזפק גורם.
  • קיום של מחלה כלשהי של
    בלוטת התריס
    שגרמה להתפתחות הזפק מלכתחילה.
 
אם הבדיקות מצביעות על כך שהזפק קטן ובלוטת התריס פועלת בצורה תקינה – לא יומלץ על טיפול, אלא על מעקב בלבד.

טיפול באמצעות
הורמונים

אם בבדיקות מתגלה מצב של
תת פעילות של בלוטת התריס
, אחת האפשרויות הטיפוליות היא להשתמש בהורמון סינתטי ל-
תירוקסין
(Eltroxin®) על מנת לחקות את התפקוד התקין של בלוטת התריס. ההורמון הסינתטי ניתן בצורת כדור שנוטלים אותו פעם אחת ביום.
תופעות הלוואי המוכרות של ההורמון הסינתטי כוללות:
כאב
בחזה,
דופק
לא סדיר והתכווצויות שרירים. תופעות אלה חולפות בדרך כלל תוך כמה ימים, כשהגוף מתרגל להורמון.
תופעות לוואי נפוצות פחות כוללות גם: דופק מואץ, בעיות שינה, שלשולים, כאבי ראש, גלי
חום
, הזעה מוגברת ואיבוד משקל. אנשים שחווים תופעות לוואי כאלה צריכים לפנות לרופא המטפל כדי שיתאים להם את המינון.
ברוב המקרים הטיפול בהורמון ל-תירוקסין נמשך כל החיים.

תרופות ממשפחת תיונאמידים (Thionamides)

במצב של
פעילות יתר של בלוטת התריס
, החולה עשוי לקבל תרופות mercaptizol (Mercaptizol®) ו- PTU (Propil-Thiocil®) propilthiouracil, השייכות למשפחת תיונאמידים. תרופות אלה, הנלקחות דרך הפה, מסייעות בהורדת רמות ההורמונים שבלוטת התריס מייצרת על ידי הפחתה הדרגתית של הייצור העודף שלהם. מאחר שהתרופות משפיעות ישירות רק על ייצור ההורמונים, יכולים לעבור מספר שבועות עד שמתחילים לראות ירידה ברמות ההורמונים בדם ולהרגיש את השפעתה.
תופעות הלוואי בלתי רצויות כתוצאה מהשימוש בתיונאמידים כוללות: פריחה קלה בעור, כאב במפרקים,
בחילה
וגרד בעור. במקרים נדירים תרופות ממשפחה זו עלולים לגרום לתופעה חמורה של ירידה בכמות כדוריות הדם הלבנות מסוג גרנולוציטים (אגרנולוציטוזיס). אם תופעה זו מתפתחת, זה קורה ב-3 החודשים הראשונים של הטיפול, בדרך כלל.
  • אנשים הנוטלים תיונאמידים חייבים לפנות לטיפול רפואי דחוף במצבים הבאים: חום גבוה,
    כאב גרון
    ,
    כיבים
    בפה או סימנים אחרים של זיהום, כגון פריחה או נפיחות.
 
הטיפול בתיונאמידים יכול להמשך 2-4 חודשים עד שהבלוטה תחזור לתפקד בצורה תקינה.

טיפול ביוד רדיואקטיבי

מתן יוד רדיואקטיבי הוא טיפול נוסף בפעילות יתר של בלוטת התריס, שגורמת לזפק. במהלך הטיפול נוטלים את היוד דרך הפה וכשהוא מגיע
לבלוטת התריס
הוא הורס את התאים של הבלוטה וכך מצמצם את גודל הזפק.
עם זאת, טיפול זה עלול לגרום, בסופו של דבר, לתת פעילות של בלוטת התריס, כך שהמטופל יזדקק לטיפול הורמונלי.

תוספי יוד

אם הזפק התפתח עקב חוסר יוד, הרופא ימליץ על השלמת יוד באמצעות תוספים.
תוספי יוד ניתן לקנות גם בחנויות טבע ללא מרשם רופא, אך תמיד כדאי להיוועץ ברופא לפני שמתחילים לקחת אותם. זאת משום שכמות היוד הדרושה לגוף היא שונה עבור אנשים שונים.
בנוסף לכך, כמות גדולה מדי של יוד עלולה לגרום לבעיות בריאותיות ואף להיות בעלת השפעה רעילה.

ניתוח

אם הזפק מפריע לנשימה או לבליעה ואינו מגיב לטיפולים אחרים, עשוי הרופא להמליץ על ניתוח.
במסגרת הניתוח מסירים בדרך כלל חצי מבלוטת התריס. פעולה כזו מפחיתה את הייצור של הורמוני בלוטת התריס ומקטינה את הזפק. המנתח ינסה להסיר חלק מהבלוטה כדי להביא להקלה בסימפטומים מצד אחד, בעוד שהוא משאיר חלק גדול מספיק על מנת להמשיך ולייצר את הורמוני בלוטת התריס בצורה תקינה ומאוזנת, מצד שני. עם זאת, לא בכל המקרים אפשרי הדבר. לכן, במקרים הללו יידרש גם טיפול הורמונלי אחרי הניתוח.
בדרך כלל, הניתוח נחשב לבטוח יחסית. אך כל ניתוח, פשוט ככל שיהיה, טומן בחובו סיכון לסיבוכים. הסיבוכים האפשריים של ניתוח בבלוטת התריס כוללים:
  • זיהומים לאחר הניתוח.
  • נזק לעצבים המסייעים לשליטה בתיבת הקול, שעלול להוביל לצרידות תמידית.
  • נזק לבלוטת הפארא-תיירואיד (
    בלוטה
    הקשורה לוויסות כמות הסידן בגוף). אם בלוטת הפארא-תיירואיד ניזוקה, יש לקחת תוספי סידן כל החיים.
 
הסיכון להתפתחות סיבוכים בעקבות הניתוח של בלוטת התריס עומד על 1%-2% מהמקרים.