21 ינואר 2017 כ"ג טבת תשע"ז
מעודכן לתאריך  04.07.2011  באדיבות ה 

מחלת לב כלילית

(Coronary Heart Disease)

טיפול

לא ניתן לרפא מחלת לב כלילית, אבל בשנים האחרונות ניתן לטפל בה ביעילות יותר כתוצאה מפיתוח של תרופות חדשות ושיפור בטיפולים הכירורגיים. עם הטיפול הנכון ניתן להפחית את הסימפטומים ולשפר את תפקוד הלב.
הטיפולים כוללים תרופות המרחיבות את העורקים הכליליים ותרופות המפחיתות את תצרוכת החמצן של הלב; תרופות שמונעות היווצרות קרישי דם בעורקים הכליליים; שיפור זרימת הדם בעורקים הכליליים על ידי הרחבת האזור המוצר בעורק בעזרת ניפוח בלון; ניתוח מעקפים שמטרתו לעקוף את האזורים המוצרים בעורקים הכליליים.

תרופות

קיים מבחר של תרופות לשימוש במחלת לב כלילית. הרופא יבחר את התרופה הכי מתאימה לחולה על- סמך הנסיבות והצרכים הספציפיים של אותו החולה.
התרופות בשימוש יומיומי שייכות לקבוצות הבאות :

הניטרטים (ניטרוגליצרין)

הניטרטים, לדוגמא ניטרוגליצרין, מרחיבים את כלי הדם, ובכך מאפשרים יותר דם לעבור דרכם ומורידים את העומס על הלב.
ניתן לתת תרופות אלו בתרסיס או כדור תת לשוני, בכדורים לבליעה וגם לתוך הוריד. לניטרטים יש תופעות לוואי כמו כאבי ראש, סחרחורת, וירידה בלחץ הדם.

הסטטינים

רמה גבוהה של כולסטרול הרע (LDL) עלולה לגרום להצטברות של רבדים על הדפנות הפנימיים של עורקים הכליליים.
הסטטינים מורידים את רמת הLDL בדם על-ידי חסימת היווצרות הכולסטרול וסילוק הכולסטרול מהדם.

תרופות לדילול הדם

תרופות כמו אספירין ווארפארין (קומדין) מדללים את הדם ומונעים היווצרות קרישי דם.
הבעיה העיקרית עם תרופות הפועלות כנגד יצירת קרישי דם היא הסיכון של דימום יתר.
הווארפארין הוא חומר חזק יותר מאספירין, וסכנת הדימום עמו גבוהה יותר. בגלל שמינון האופטימאלי של הווארפארין משתנה מחולה לחולה, ואף אצל אותו החולה (הוא מושפע בין השאר מתזונה, תרופות נוספות, ותוספי מזון), קשה לרופא לקבוע איזה מינון לרשום. לכן יש לנתר את פעילות הווארפארין לעתים קרובות על ידי בדיקת דם המודדת את קצב קרישת הדם. לפי תוצאות הבדיקה נקבע המינון האופטימאלי.

חוסמי בטא

חוסמי בטא משמשים למניעת
תעוקת חזה
ולטפל בלחץ דם גבוה. הם מורידים את עוצמת ומהירות ההתכווצות הלב ובכך מפחיתים את העומס על הלב. הם גם משפרים את זרימת הדם ללב.
לא ניתן להשתמש בחוסמי בטא בחולי
סוכרת
ואסתמה.

טיפולים כירורגיים

צנתור לב טיפולי

צנתור לב טיפולי מבוצע באלפי חולים כל שנה בבתי חולים בארץ ובעולם. הוא נעשה בדרך כלל כהמשך ישיר לצנתור האבחוני.
בשיטה זו מצמידים בלון לקצה הצנתר. כשהצנתר מגיע להיצרות או לחסימה בעורק הבלון, מנפחים את הבלון, והוא שובר את הרובד הטרשתי ודוחס אותו לדפנות כלי הדם.
אחת הבעיות המרכזיות של הפרוצדורה הזאת היא חסימה מחדש של העורק תוך פרק זמן קצר. על מנת להפחית את הסיכוי לחסימה מחודשת, מתבצע שימוש בתומכן (סטנט).
תומכן הוא גליל רשת מתכתי דק ביותר, המורכב על הבלון שבקצה הצנתר. כשמנפחים את הבלון, התומכן נפתח, נצמד לדופן העורק, ונשאר במקום לאחר הסרת הצנתר.
בשנים האחרונות פתחו תומכנים המשחררים לאט חומר שמאט עוד יותר את קצב היווצרות הסתימה מחדש.
הרחבת העורק בעזרת בלון ושילוב תומכנים ותרופות, היא שיטת הטיפול הנפוצה ביותר, והיא מיושמת ב-90 אחוזים מהמטופלים.

ניתוח מעקפים

בניתוח מעקפים משתילים כלי דם העוקפים את אזור
ההיצרות
בעורק הכלילי. בדרך כלל יוצרים את המעקפים מוורידים (בעיקר מרגליים) או מעורקי השדיים הפנימיים.
בניתוח פותחים את בית החזה. פעילות הלב והריאות מופסקת ואת מקומה תופסת מכונת לב – ריאה. המנתח מחבר את המעקפים ולאחר מכן מחזיר את הלב והריאות לתפקוד מלא ובית החזה נסגר בחזרה.
הניתוח, שבדרך כלל נמשך 6-3 שעות, מתבצע בהרדמה כללית.