אבנים בכליה – מידע רפואי

אבנים בכליות הם גושים דמויי אבן שעלולים להיווצר בכליה אחת או בשתיהן. התופעה שכיחה יחסית ומופיעה אצל 10% מהגברים ו-5% מהנשים.

כיצד עובדות הכליות?

הכליות הן שני איברים בצורת פולי שעועית. אורך כל אחת מהן כ-10 סנטימטרים. הן ממוקמות בחלק האחורי של הבטן, משני צידי עמוד השדרה. תפקיד הכליות הוא לסלק תוצרי פסולת מהדם.

תוצרים אלה מועברים אל השופכן (צינור המחבר כל כליה אל שלפוחית השתן) יחד עם עודפי נוזלים, והתרכובת הנוצרת – שתן, למעשה – מסולקת מהגוף. בסוף התהליך שב הדם המטוהר מהכליות אל הגוף.

מהי אבן כליה?

יש 4 סוגים עיקריים של אבני כליות:

• אבני סידן: עשויות מסידן וזרחן או מסידן ואוקסלט. כ-80% מאבני הכליה הן אבני סידן-אוקסלט.
• אבני סטרוויט (Struvite): אבנים אלו מכילות מגנזיום ואמוניה. לעיתים קרובות הן די גדולות, ועוטות צורת קרן.
• אבני חומצת שתן (uric acid):אבנים אלו, המהוות 10%-5% מכלל אבני הכליה, חלקות על-פי-רוב, והן חומות ורכות יותר מאבני כליה מסוגים אחרים.
• אבני ציסטין: צבען של אבנים אלו הוא צהוב לרוב, והן דומות יותר לגבישים מאשר לאבנים.

אבני כליה מתקיימות במגוון צורות, גדלים וצבעים. מקצתן דומות לגרגרי חול, אך אחרות יכולות לגדול (במקרים נדירים) לגודל של כדור גולף!

איך נוצרות אבנים בכליות?

אף שרוב תוצרי הפסולת מומסים בנוזלים שמהם עשוי השתן, מקצתם עלולים ליצור גבישים המצטברים בתוך הכליה. הגבישים מתחברים אט אט ליצירת גוש דמוי אבן, המכונה אבן הכליה.

בהיווצר אבן כליה, היא תנדוד לעיתים קרובות דרך מערכת השתן עם זרם השתן. חסימה של חלק ממערכת השתן על-ידה (כמו השופכן, או השופכה – הצינור המוביל שתן מהשלפוחית אל מחוץ לגוף) אינה נדירה. חסימה כזו עלולה לגרום לכאב חמור בבטן או במפשעה, כמו גם לזיהום, לנזק לכליה ולפעמים גם אפילו לאי-ספיקת כליות (כשל כלייתי).

אם נוצרה בכליה אבן קטנה מאוד, לא סביר שתגרום לסימפטומים רבים. ייתכן שקיומה כלל לא יורגש, והיא עשוייה אפילו לצאת בעת מתן השתן. סוג זה של אבן כליה ידוע כ"שקט".

הסימפטומים מתפתחים אם האבן נתקעת בתוך הכליה, נודדת במורד השופכן, או גורמת לזיהום. הואיל והשופכן הוא צינור דק, נגרם כאב אם האבן עוברת דרכו.

עם הסימפטומים השכיחים של אבני הכליה נמנים:

• כאב עז בחלק האחורי של הבטן, בצידיה, או במפשעה.
• בחילות.
• הופעת דם בשתן, אשר לעיתים קרובות נגרמת כתוצאה משריטת האבן את השופכן.
• שתן עכור ומצחין.
• תחושת צריבה בעת מתן השתן.
• חום גוף מעל 38 מעלות.
• צורך לתת שתן בתכיפות גדולה, גם בהיעדר שתן.

שופכן חסום

השופכן (ureter) הוא צינור שרירי המוביל תוצרי פסולת מהכליות אל השלפוחית. אם השופכן נחסם על-ידי אבן כליה, הוא עלול להתרחב.

(hydroureter) ולגרום להתכווצויות שרירים כואבות מאוד, מצב המכונה עווית כלייתית (renal colic).

התרחבות השופכן עלולה לגרום לסימפטומים הבאים:

• בחילות והקאות.
• צורך תכוף למתן שתן.
• כאבים בזמן מתן השתן.

שופכן חסום עלול לגרום גם לזיהום בכליה, הנגרם בשל חוסר יכולתם של תוצרי פסולת לעבור דרכו בדרכם החוצה מהגוף - מצב העלול לגרום להצטברות חיידקים. עם תסמיני הזיהום בכליה נמנים:

• כאבים בגב התחתון.
• חום גוף מעל 38 מעלות.
• רעד.
• בחילות והקאות.
• שלשולים.
• שתן עכור ומצחין.
• צורך תכוף מהרגיל לתת שתן.
• כאבים בעת מתן השתן.

הגורמים המדויקים לאבנים בכליות אינם ידועים. בדרך כלל האבנים נוצרות כתוצאה מהצטברות חומרים שונים, כמו סידן, אמוניה, חומצת שתן או ציסטין, בגוף.

מצבים רפואיים מסוימים, כמו סרטן ומחלות כליות מסויימות, עלולים להגדיל את הסיכון להתפתחות אבנים בכליות, בדרך כלל כתוצאה מהטיפול בהם.

הסיכון לפתח אבנים בכליות גובר בקרב אנשים:

• מיובשים, או שאינם סופחים מספיק נוזלים.
• האוכלים מזון עשיר בחלבונים ודל בסיבים תזונתיים.
• שאינם פעילים גופנית או הרתוקים למיטה.
• שבמשפחתם היסטוריה של אבני כליה.
• שחוו אירועים אחדים של זיהומים בכליה או בדרכי השתן.
• שבכליותיהם התפתחו אבני כליה בעבר.
• שרק כליה אחת שלהן מתפקדת.
• שנעשה בהם מעקף מעי.
• שלקו במחלה של המעי הדק, כמו מחלת קרון (סוג של דלקת).

קיימות גם עדויות לכך שנטילת תרופות מסוימות, כדוגמת אספירין, נוגדי צרבת, סידן ותוספי ויטמין D, עלולה להגביר את הסיכון לפתח אבנים בכליות.

הגורמים האפשריים הנוספים לאבנים בכליות מפורטים להלן:

אבני סידן

הסוג השכיח ביותר של אבני כליה הוא אבני סידן. אבנים אלו, גדולות על-פי-רוב, לעתים חלקות ולעתים מחוספסות ודוקרניות, נוצרות כאשר יש יותר מדי סידן בשתן. כמויות גדולות של סידן יכולות לנבוע ממספר סיבות:

• רמות גבוהות של ויטמין D.
• היפר-פאראתירואידיזם (יתר פעילות של בלוטת יותרת התריס).
• מחלת כליות.
• סרקואידוזיס (מצב בו יש דלקת בבלוטות הלימפה ובאיברים נוספים).
• סוגי סרטן מסוימים.

אבני סטרוויט

זיהומים, ובמיוחד זיהום ממושך בדרכי השתן, הם הגורם השכיח ביותר להיווצרות אבנים אלו, שלנשים נטייה גדולה מלגברים לפתחן.

אבני חומצת שתן

שתן עתיר חומצה הוא המקור לאבנים אלו, בעיקר בקרב אנשים:

• שתזונתם עשירה בחלבונים וכוללת בשר רב.
• הנתונים במצב המונע מהגוף לפרק כימיקלים, למשל שיגדון (Gout).
• שקיימת אצלם נטייה תורשתית לרמות גבוהות של חומצה בגוף.
• המקבלים טיפול כימותרפי.

רופא המשפחה שלכם מסוגל לאבחן אבנים בכליות על-פי התסמינים שעליהם אתם מדווחים לו. עם טכניקות איבחון שונות נוספות, העשויות לאשש את האבחון הראשוני ולזהות בדיוק את מיקום אבן הכליה, נמנים:

• צילום רנטגן.
• סריקת אולטרה-סאונד.
• סריקת CT (טומוגרפיה ממוחשבת).
• אורוגרפיה תוך ורידית (IVU) , ידועה גם כפיילוגרפיה תוך ורידית
  (IVP)

אורוגרפיה תוך ורידית היא טכניקה הכוללת הזרקת חומר ניגוד לתוך וריד בזרוע ומאפשרת לראות כיצד הכליות מסננות אותו החוצה אל השתן, כמו גם שלבים שנחסמו בתהליך הסינון.

בדיקות נוספות שניתן לבצע במקרה של אבני כליות הינן:

• בדיקות דם: לשם אומדן תקינות עבודת הכליות ייבדקו רמות הקריאטינין (CR) והשיינן בדם (Urea). כמו כן תיבדק רמת הסידן בדם. אבני הכליה הנפוצות ביותר מורכבות מסידן ונגרמות עקב רמות סידן גבוהות בשתן. רמה גבוהה של סידן המופרש בשתן מקורה ברמה גבוהה של סידן בדם.
• בדיקות שתן: לגילוי חתיכות אבנים.
• בדיקת האבנים עצמן, אם הופרשו בשתן.

אבני כליה קטנות מספיק ניתן "ללכוד" אם משתינים דרך פיסת בד "גאזה" או דרך גרב. בדיקת האבן במעבדה תקל בהרבה על האבחון ועל החלטת הרופא איזה טיפול מתאים ביותר בכל מקרה ומקרה.

טיפול באבני כליה

סוג הטיפול תלוי בסוג אבני כליה ממנו סובל המטופל.

אבני כליה קטנות

רוב אבני הכליה הם קטנות מספיק כדי לצאת מהגוף עם השתן. יציאתן עלולה לגרום כאבים, במידה שתצריך נטילת תרופות משככות כאבים. כאבים עזים מאוד עלולים להצדיק אישפוז.

הכאב הנגרם מאבני כליה קטנות נמשך כיומיים ועובר עם השתנת האבן.

אבני חומצת שתן

שתיית כמות גדולה של מים (כשלושה ליטר) מידי יום, ונטילתן, בד בבד, של תרופות שיכולות להפוך שתן לבסיסי יותר, עשויות להביא להתמוססות אבני חומצת שתן, שהינן רכות יותר משאר סוגי אבני הכליה, ולכן ניתן להקטינן על-ידי חשיפה לנוזלים בסיסיים.

אבני כליה גדולות יותר, ושלא ניתן למוסס

אם אבני הכליה גדולות מכדי לצאת בשתן, וקשות מכדי שניתן יהיה לגרום להן להתמוסס, יהיה צורך לטפל בהן באחת מ-4 הדרכים הבאות:

• ריסוק אבנים חוץ גופי (ESWL).
• ריסוק אבנים מלעורי (PCNL).
• אורטרוסקופיה.
• ניתוח.

ריסוק אבנים חוץ גופי (ESWL)

ריסוק אבנים חוץ גופי (ESWL) היא השיטה השכיחה ביותר לטיפול באבני כליה שאינן יכולות לצאת בשתן.

השיטה כוללת שימוש בקרני רנטגן או באולטרה-סאונד כדי לקבוע את המיקום המדויק של אבן הכליה. לאחר מכן משגר מכשיר מיוחד קרני הדף של אנרגיה אל האבן. הן שוברות אותה לרסיסים קטנים מספיק לצאת עם השתן. הואיל והטיפול עלול לגרום אי-נוחות הוא מבוצע תחת השפעה של הרדמה מקומית.

ריסוק אבנים מלעורי (PCNL)

ריסוק זה מבוצע תוך שימוש במכשיר טלסקופי דק הנקרא נפרוסקופ, המוחדר אל הכליה דרך חתך בגב. האבן נשאבת החוצה או מרוסקת לחלקים קטנים על-ידי לייזר או על-ידי ESWL.

ה-PCNL מבוצע לעיתים קרובות תחת הרדמה כללית. לכן, אין לנהוג או להפעיל מכשור כבד במשך 48 שעות לאחר סיום הפרוצדורה.

אורתרוסקופיה (Ureteroscopy)

אם אבן הכליה שלכם תקועה בשופכן ייתכן שתזדקקו לאורתרוסקופיה – הליך של העברת טלסקופ ארוך ודק, הנקרא אורתרוסקופ, דרך השופכה אל תוך שלפוחית השתן ומשם אל תוך השופכן למקום הימצאות האבן.

המנתח יכול להוציא את האבן בעדינות בעזרת מיכשור נוסף, או לחילופין להשתמש בלייזר או ב- ESWL כדי לרסק את האבן לחתיכות קטנות שיכולות לצאת באופן טבעי בשתן.

גם פרוצדורה זו מבוצעת תחת הרדמה כללית ולכן גם במקרה דנן, אין לנהוג או להפעיל מכשור כבד במשך 48 שעות לאחר סיומה.

ניתוח

אם אף אחת מהשיטות להוצאת אבני כליה שפורטו לעיל לא מתאימה, ניתן להוציא מהגוף אבן גם בניתוח שיגרתי. בניתוח כזה מבוצע חתך בגב כדי לאפשר למנתח גישה גם לשופכן וגם לכליה.

שתו הרבה מים

ניתן למנוע התפתחות אבני כליה על-ידי הקפדה על שתיית מים רבים והימנעות מהתייבשות. חשוב מאוד שהשתן יהיה מהול כדי למנוע הפיכה של תוצרי פסולת לאבני כליה.

התבוננות בצבע השתן מלמדת עד כמה מהול הוא. ככל שהוא כהה יותר, כך הוא גם מרוכז יותר. צבעו של שתן הבוקר צהוב כהה, הואיל ובמשך הלילה הצטברו בו תוצרי פסולת.

באופן נורמלי, רצוי לשתות לפחות 6-8 כוסות (כ-1.2 ליטר) מים בכל יום. אולם אנשים שהתפתחה בכלייתם אבן בעבר, רצוי שיגבירו את צריכת הנוזלים ל-2-3 ליטרים מדי יום.

משקאות כתה, קפה ומיץ פירות עשויים להכלל בחישוב הנוזלים הנצרכים, אבל צריכת מים היא הדרך הטובה והבריאה ביותר למניעת היווצרות אבני כליה. כן יש להקפיד על שתיית מים בכמות גבוהה יותר מהכמות היומית המומלצת כשמזג האויר חם, או בעת ביצוע פעילות גופנית, על-מנת להחזיר נוזלים שאבדו בהזעה.

תזונה

במשך שנים סברו שמאחר שרוב אבני הכליה עשויות מסידן, הגבלת צריכת הסידן תעזור למנוע התפתחות אבני כליה. ב-1993 הוכיח מחקר מקיף שההפך הוא הנכון. התברר שאנשים שהגבילו את צריכת הסידן שלהם נטו דווקא יותר לפתח אבני כליה בהשוואה לאנשים שצרכו סידן באופן נורמלי.

ההסבר לכך נעוץ במרכיב השני של האבנים, האוקסלט. קיים קשר הדוק בין כמות האוקסלט הנספגת מהמעיים לזרם הדם, לכמות האוקסלט המופרשת בשתן וליצירת גבישים או אבני כליה המכילים אוקסלט.

כאשר אוכלים כמות גדולה של סידן, עודף הסידן נקשר במעיים לאוקסלט ומסולק מהגוף. בכך נמנעת ספיגתו לדם והפרשתו בשתן. הכמות הגדולה של סידן שנספגת לגוף ומופרשת בשתן לא תורמת להיווצרות האבנים.

השורה התחתונה היא שאין להפחית את כמות הסידן בדיאטה אלא אם כן הרופא ממליץ על כך, אך כדאי להימנע ממזונות העשירים באוקסלט, כמו למשל:

• סלק.
• אספרגוס.
• רברבר (ריבס).
• שוקולד.
• פירות יער.
• כרישה (לוף, פראסה).
• פטרוזיליה.
• סלרי.
• שקדים, בוטנים ואגוזי קשיו.
• מוצרים מסויה.
• דגנים כמו שיבולת שועל, נבטי חיטה וחיטה מלאה.

על מנת למנוע התפתחות של אבני חומצת שתן, עליכם להפחית את כמות הבשר, העוף והדגים בדיאטה. ייתכן שהרופא ירשום לכם תרופות המשפיעות על מידת חומציות או בסיסיות השתן.

טיפול תרופתי

רוב התרופות שנרשמות למי שסובלים מאבן כליה הן תרופות להפגת כאבים או למניעת התפתחות זיהומים. רצוי ליידע את הרופא על נטילת תרופות דרך קבע, הואיל ותרופות מסויימות עלולות לגרום להתפתחות אבנים.

סוג התרופה שהרופא ירשום תלוי בסוג אבן הכליה. לדוגמא, אם פיתחתם בעבר אבן סטרוויט, תצטרכו לקחת אנטיביוטיקה כדי למנוע מחיידקים שמקורם בזיהום בדרכי השתן לגרום לזיהום הכליה וליצירת אבן שם.

נדירים הסיבוכים המתפתחים כתוצאה מאבני כליה – תופעה שקל למדי לזהות מבעוד מועד ולהעניק לה את הטיפול הדרוש. חסימה עלולה עם זאת לגרום לזיהומים, ובמקרים נדירים מאוד, עלולה הכליה להינזק.