גמגום - מידע רפואי

גמגום נחשב לאחת הבעיות הנפוצות בתחום השפה והדיבור. גמגום מתפתח בתקופת הילדות ויכול להימשך עד לגיל מבוגר. הגמגום מאופיין בחזרה על צלילים (כמו מה-מה-מה-מה קרה?), הארכת צלילים (מממממממה קרה?) ובעצירות ממושכות בין מילים, הנגרמות כאשר מילה חסרה "נתקעת".

בדרך כלל יופיע הגמגום בתחילת הדיבור. חלק מהמגמגמים נמנעים ממצבים בהם הם צריכים לדבר, על מנת להסתיר את בעייתם.

חומרת הגמגום משתנה בין אנשים שונים אך גם אצל אותו אדם תיתכנה תקופות של גמגום חמור אשר תתחלפנה עם תקופות בהן הדיבור שוטף כמעט לחלוטין.

סוגי גמגום

ישנם שני סוגים עיקריים של גמגום.

גמגום התפתחותי

גמגום התפתחותי (Developmental stammering) הוא הסוג הנפוץ ביותר. גמגום מסוג זה מתפתח בתקופת הילדות, כשילד לומד לדבר. גמגום התפתחותי מתחיל בדרך כלל סביב גיל שלוש וחצי.

גמגום נרכש

גמגום נרכש או גמגום שמתחיל בגיל מאוחר (Acquired or late-onset stammering) עלול להתפתח אצל מבוגרים בעקבות פציעת ראש חמורה, שבץ מוחי או התקדמות של מחלה נוירולוגית (שפוגעת בעצבים). גמגום נרכש עלול להיגרם גם עקב שימוש בתרופות או בסמים מסוימים או בעקבות חוויה רגשית או נפשית קשה.

רוב המידע בערך זה יתמקד בגמגום התפתחותי.

שכיחות הגמגום בקרב ילדים

גמגום שכיח בקרב ילדים קטנים. מעריכים שכ- 5%-8% מילדי הגן חווים שלב של קשיים בדיבור השוטף.

שיעור הבנים שמגמגמים גבוה פי 4 בהשוואה לבנות. אצל בנים הגמגום נוטה להיות ממושך יותר מאשר אצל בנות. הסיבה להבדלים אלו בין המינים אינה ברורה.

אין הבדלים בשכיחות התופעה בקרב קבוצות מוצא ועדות שונות.

הגורם לגמגום אינו ודאי אך ככל הנראה קיימת מעורבות תורשתית המגבירה את הסיכון להתפתחות גמגום בתקופת הילדות.

מתי יש צורך לטפל בגמגום אצל ילדים?

אצל שלושה מתוך ארבעה ילדים בגילאי הגן שלוקים בגמגום התפתחותי תחלוף הבעיה מאליה, ללא כל טיפול.

אחד מתוך ארבעה ילדים מגמגמים יזדקק לטיפול כדי למנוע גמגום קבוע. ברוב המקרים, הטיפול בגילאים אלו מאפשר פיתרון מלא לגמגום, במיוחד אם מתחילים בו מוקדם ככל שניתן. מנגד, קשה הרבה יותר להיפטר מגמגום אם מתחילים את הטיפול רק בגיל 6 או 7.

מי שמוסמך לקבוע אילו ילדים יחלימו באופן טבעי ואילו יזדקקו לטיפול הם קלינאי תקשורת ולכן חשוב להיוועץ בהם כבר בשלב מוקדם, עם גילוי הבעיה. ללא טיפול מתאים, כ-1% מהילדים הבוגרים ומבני הנוער עלולים לסבול מגמגום קבוע. מומחים מעריכים כי 1 מתוך 100 מבוגרים לוקה בגמגום.

אצל חלק מהמבוגרים יחול שיפור במצב עם הגיל ורבים אף ילמדו לשלוט בבעיה רוב הזמן. למרות זאת, מצבים מסוימים, כמו דחק או צורך לדבר בפני קהל, עלולים להוביל להחמרת הגמגום.

ישנן גישות רבות ושונות לטיפול שפתי בגמגום אשר עשויות לשפר את יכולות התקשורת ואת היכולת לדבר בשטף.

לרוב ניתן לזהות גמגום התפתחותי באמצעות מספר סממנים אופייניים גלויים לעין המתבונן וכן על ידי כמה סימנים גלויים פחות.

סממנים גלויים כוללים:

• חזרה על צלילים, הברות או מילים בזמן דיבור. לדוגמה, "ת-ת-ת-ת-תפוח" במקום "תפוח".
• משיכת צלילים מסוימים (שנוצרת עקב קושי להתקדם לצליל הבא). לדוגמה, "מממממממים".
• הפסקות ממושכות בין צלילים ומילים, כאילו שהילד מתאמץ להוציא את המילה או הביטוי הנכונים.
• שימוש רב בביטויים "ממלאי מקום" כגון "אה" ו- "אתה יודע" בזמן דיבור.
• הימנעות מיצירת קשר עין עם אנשים אחרים.

בדרך כלל יחמיר הגמגום במצבים בהם הילד מודע לדיבור שלו ומנסה בכל כוחו לא לגמגם. דבר זה יתכן במקרים הבאים:

• שיחה עם אדם בעל סמכות, כמו מורה או מנהל.
• הצגת נושא או עבודה בבית הספר, בפני הכיתה.
• קריאה בקול רם.
• דיבור בטלפון.
• אמירת שמו בפני קהל.

התנהגויות נלוות

ילדים הלוקים בגמגום עלולים לפתח התנהגויות נלוות כגון תנועות גוף בלתי רצוניות דוגמת מצמוצים, הקפצת הראש או הלסת, הידוק השיניים או האגרופים ואף עוויתות באיברי הגוף.

סימנים פחות גלויים הנלווים לגמגום עלולים לכלול:

• הימנעות מכוונת מאמירת מילים או צלילים המעוררים גמגום אצל הילד.
• הימנעות מפעולות ומצבים בשל הפחד מגמגום. לדוגמה, הימנעות מפניה לעזרה או חוסר רצון להשתתף במסיבות ובאירועים.
• שינוי סגנון הדיבור כדי להימנע מגמגום. לדוגמה, דיבור בקצב מהיר מאד או בקול שונה.
• התפתחות רגשות שליליים עקב הגמגום לרבות פחד, תסכול, בושה ומבוכה.

הגורם לגמגום אינו ברור. מרבית המומחים סבורים שישנם מספר גורמים אפשריים להתפתחות גמגום אצל ילדים, כמפורט להלן.

תורשה

ידוע כי גמגום שכיח במשפחות מסוימות. במצב בו תאום אחד, מזוג תאומים זהים, פיתח גמגום עולה הסיכון ל- 70% שגם התאום השני יתחיל לגמגם. תופעה זו מצביעה על קשר אפשרי בין גמגום לבין גורמים תורשתיים.

במחקר שנערך בשנת 2010 זוהו מספר שינויים בחומר התורשתי ('מוטציות') שהיו שכיחים בקרב מבוגרים ממוצא פקיסטני שסבלו מגמגום קבוע, ושחלק מבני משפחותיהם לקו גם כן בגמגום.

ככל הנראה לא מדובר בגן יחיד האחראי להתפתחות גמגום אלא שבעיה ברכישת יכולת שפה ודיבור עוברת במשפחה ובאה לידי ביטוי כגמגום.

קיימות עדויות לכך שגמגום נפוץ פי 3-4 לערך בקרב בנים בהשוואה לבנות. בנות אף נוטות בדרך כלל להתגבר על בעיות גמגום באופן טבעי, ללא צורך בטיפול.

אין הוכחות לכך שהורים גורמים לילדם לגמגם.

פעילות הכרתית

זהו מושג רפואי המשמש לתיאור תהליכים רבים ושונים המתרחשים במוח האנושי.

במחקרים שנערכו בקרב מבוגרים מגמגמים בעזרת דימות בתהודה מגנטית (MRI) נמצאו דפוסי פעילות מוחית ייחודיים למגמגמים, בהשוואה למבוגרים שאינם מגמגמים. השינויים העיקריים שנצפו כללו:

• פעילות פחותה באונת המוח הרקתית השמאלית המעורבת בעיבוד צלילים ודיבור.
• פעילות מוחית מוגברת בצורה יוצאת דופן בחציו הימני של המוח (אצל רוב המבוגרים דווקא החצי השמאלי של המוח הוא הפעיל בזמן דיבור).

תוצאות אלה הובילו למספר תיאוריות לגבי הדרך שבה הדפוסים הלא תקינים בפעילות ההכרתית עלולים לתרום להתפתחות הגמגום.

יתכן כי רמת פעילות נמוכה באונה הרקתית השמאלית גורמת להפרעה במנגנון ההיזון החוזר ('פידבק') במוח ולשינויים באופן בו אדם שומע את קולו. בנוסף, הפעילות החריגה בחציו הימני של המוח עלולה להצביע על שיבושים המגיעים מחלק זה של המוח כאשר מגמגמים מדברים.

עם זאת, עדיין לא ברור האם שינויים אלו גורמים לגמגום, או נגרמים עקב הגמגום.

גרעיני הבסיס (Basal ganglia)

מחקר אחר בנושא התמקד באזור במוח שנקרא גרעיני הבסיס. אזור זה אחראי על חלק מהיכולות האנושיות הבסיסיות ביותר וכן על עיבוד רגשות משמעותיים כגון פחד או תוקפנות.

סריקת מוחם של מבוגרים מגמגמים הדגימה פעילות יוצאת דופן בגרעיני הבסיס. יתכן שהגמגום נגרם על ידי בעיה בוויסות תפקודם של גרעיני הבסיס.

במסגרת מחקרים אלו לא נבדקו ילדים מגמגמים ולכן לא ברור האם קיימת פעילות הכרתית חריגה גם אצלם.

פעוטות רבים סובלים מרמה כזו או אחרת של קשיי היגוי, דיבור וחוסר שטף בדיבור. גם אם הפעוט חוזר לעתים על מילים או צלילים או משתהה בין מילים וצלילים, אין הדבר מצביע בהכרח על גמגום.

על מנת לסייע להורים להבחין בין קשיי דיבור נפוצים לבין גמגום ניתן להיעזר בשאלון של הקרן האמריקאית לגמגום. שאלון זה כולל 10 שאלות:

1. האם הילד חוזר על חלקי מילים יותר מאשר על מילים בשלמותן או על משפטים מלאים (לדוגמה, "ב-ב-ב-בננה")?
2. האם הילד חוזר על צלילים יותר מאשר פעם בכל 8-10 משפטים?
3. האם הילד חוזר יותר מפעמיים על צלילים, לדוגמה "ת-ת-ת-ת-תפוח" ולא "ת-ת-תפוח"?
4. האם הילד נראה מתוסכל או מובך כשהוא נתקל בבעיה כלשהי עם מילה?
5. האם הילד מגמגם יותר מ-6 חודשים?
6. האם צליל קולו של הילד עולה כשהוא מתחיל לדבר? האם הוא ממצמץ, מסתכל לצדדים או מראה סימני מתח גופניים כשהוא מתמודד עם גמגום?
7. האם הילד מרבה להשתמש במילים או בצלילים נוספים כגון "אה", "אם" או "טוב" כדי להתחיל להגות מילה?
8. האם הדיבור של הילד נתקע לפעמים בצורה כל כך חמורה עד שאינו מסוגל להוציא הגה במשך מספר שניות?
9. האם הילד נעזר במחוות גוף, דוגמת תיפוף באצבעות, כדי להוציא צלילים מפיו?
10. האם הילד נמנע מלדבר, משתמש במילים חלופיות או מפסיק לדבר באמצע המשפט בגלל שהוא חושש שיגמגם?

ככל שתשובות ליותר שאלות הן חיוביות כך עולה הסבירות כי הילד מגמגם וכדאי לפנות עימו לאבחון אצל קלינאי תקשורת.

אבחון וטיפול אצל קלינאי תקשורת

קלינאי תקשורת הוא איש מקצוע שמתמחה בטיפול בהפרעות דיבור שונות, לרבות גמגום. רופא המשפחה או רופא הילדים יוכל להפנות את המטופל לקלינאי תקשורת באזור מגוריו.

מומלץ להיוועץ בקלינאי תקשורת אם קיים חשש שהילד מגמגם.

הקלינאי יבצע הערכה של כושר הדיבור של הילד. במידת הצורך יומלץ על סדרת טיפולים שיותאמו במיוחד עבור הילד, בהתאם ליכולתו השפתית ולשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא.

ישנם מספר טיפולים בגמגום. דרך הטיפול תיקבע בהתאם לגיל המטופל, חומרת הבעיה ותוך התחשבות בגורמים ייחודיים עבור כל מטופל.

גישת "הדרישות והיכולות"

עדיין לא ידוע מדוע ילד מתחיל לגמגם בשלב מסוים. גישה אחת המנסה לתת הסבר לתופעה מכונה גישת 'הדרישות והיכולות' ולפיה, אם דרישות הדיבור מהילד גבוהות יותר מיכולתו הגופנית להפיק רמת דיבור כזו, הרי שהדבר עלול לפגוע בשטף הדיבור שלו, בפרט אם קיימת נטייה לגמגום.

לעיתים הדרישות באות דווקא מצד הילדים, תוך שהם דוחקים בעצמם לתקשר בצורה וברמה שהם עדיין אינם שולטים בה. במקרים רבים הלחץ אינו מצד ההורים.

מטרת הטיפול היא ליצור סביבה בה ירגיש הילד רגוע ובטוח יותר לגבי יכולותיו להשתמש בשפה. הדבר מבוצע באמצעים הבאים:

• דיבור איטי אל הילד.
• פיתוח והעמקת קשרי גומלין בין ההורה לילד.
• הימנעות מביקורת או מהפניית תשומת לב לבעיית הגמגום של הילד.
• מאמץ ליצור סביבה משפחתית רגועה ונינוחה ככל האפשר.

טיפול ישיר

רוב קלינאי התקשורת ממליצים על טיפול ישיר במקרים של גמגום בינוני עד חמור, שאינו חולף עם הזמן.

התוכנית הטיפולית מיושמת ידי ההורים ומבוססת על מתן היזון חוזר ("פידבק") קבוע על אופן הדיבור של הילד בצורה ידידותית, בלתי-שיפוטית ותומכת.

גמגום שממשיך לאחר גיל 6 יהיה לרוב קשה יותר לטיפול ועשוי להצריך גישה טיפולית נמרצת יותר דוגמת טיפול קבוצתי.

אפשרויות טיפוליות אחרות

קיימות אפשרויות טיפול נוספות המתאימות יותר למבוגרים ולאנשים שפיתחו גמגום נרכש בגיל מבוגר לרבות טיפול נפשי (פסיכולוגי) ושימוש במכשירי היזון חוזר או תוכנה באמצעותה ניתן לתרגל דיבור ולשמוע את הקול.

טיפולים נפשיים המשמשים לטיפול בגמגום כוללים:

• טיפול ממוקד-פתרון קצר טווח (solution-focused brief therapy SFBT).
• טיפול מבני אישי (personal construct therapy).
• טיפול הכרתי (קוגניטיבי)-התנהגותי (CBT).

טיפול הכרתי-התנהגותי לא נועד לטפל בגמגום באופן ישיר אלא לסייע במקרים בהם תחושות לחץ וחרדה מחמירות את הגמגום. במהלך טיפול זה יברר המטפל עם המטופל לגבי מצבים שגורמים להחמרת הגמגום ולגבי מחשבות ורגשות שיש לאדם במצבים אלו.