26 יולי 2017 ג' אב תשע"ז
מעודכן לתאריך  19.08.2012  באדיבות ה 

הפרעה דו-קוטבית

(Bipolar disorder (Manic depression

סיבוכים של הפרעה דו-קוטבית

הפרעה דו-קוטבית מאופיינת בשינויים קיצוניים במצב הרוח, שעלולים לשתק את יכולת התפקוד היומיומית. אם לא מטפלים במחלה היא עלולה להוביל לבעיות רציניות:
  • בעיות במערכות יחסים שמובילות לבדידות ולניתוק.
  • קשיים במסגרות חברתיות הגורמים לירידה בהישגים בעבודה ובלימודים, לבעיות כלכליות ואף משפטיות.
  • שימוש או התמכרות לסמים (כולל קלים) או לאלכוהול.
  • התאבדות או תמותה בטרם עת בשל מחלות.
 

התמכרות לאלכוהול או לסמים (בייחוד קלים)

לא פעם ההפרעה הדו-קוטבית וההתמכרות לטיפה המרה או לסמים (בייחוד קלים) מתרחשות באותה תקופה. כשהתמכרות לאלכוהול או לסמים והפרעה דו-קוטבית מתרחשות יחד הן עלולות להחמיר את הסימפטומים (אחת של השנייה) ולהפריע לטיפול בכול אחת מהבעיות.
השימוש באלכוהול או בסמים מקשה על הטיפול בהפרעה דו-קוטבית. לכן, הטיפול בחולים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית שהם גם מכורים לאלכוהול או לסמים, דורש מומחיות מיוחדת ומצריך שיתוף פעולה של מספר אנשי מקצוע מיומנים בתחום. ישנן מסגרות מיוחדות מחוץ לקהילה שהתמחו בטיפול במקרים כאלו, דוגמת 'כפר איזון'.
במקרים מסוימים, הפרעה דו-קוטבית מוסווית על ידי האלכוהוליזם או על ידי ההתמכרות לסם. למרות שהתמכרות לסמים או אלכוהוליזם מהווים גורם סיכון משמעותי ללקות בהפרעה דו-קוטבית, הרי מצד שני הפרעה דו-קוטבית לכשעצמה מגבירה את הסיכון להתמכרות לאלכוהול או לסמים.

התאבדות

נטייה להתאבדות היא אחד הסיכונים המשמעותיים ביותר עבור אנשים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית. מחקרים שבדקו את הנושא מציינים שהסיכון להתאבדות גבוה פי 15-20 בקרב אנשים הסובלים מהפרעה זו בהשוואה לכלל האוכלוסייה, וכי רבע עד מחצית מהחולים יבצעו לפחות ניסיון התאבדות אחד במהלך חייהם.
מומלץ לבנות תוכנית פעולה בשיתוף עם המטופל, שתעזור לו להתמודד בזמן משבר עם רצון להתאבד או לפגוע בעצמו. תוכנית זו צריכה לכלול את הנקודות הבאות:
  • רשימת סימני אזהרה וגורמים מעוררים (חברתיים או סביבתיים) המעידים על בוא התקף של הפרעה.
  • הליך מוסדר להעלאה עצמית של מינון תרופה או נטילת תרופה נוספת (שאפשר לתת למטופל מראש) במקרה של מטופל שאצלו הסימפטומים של מאניה מתפרצים במהירות, או שהוא מזהה את הופעת סימני האזהרה המוקדמים.
  • דרכים בהן החולה או מי שמטפל בו יכולים לקבל עזרה בזמן התפרצות הסימפטומים המסוכנים. אלו כוללות רשימת פרטי אנשי המקצוע שמטפלים בו, או כאלו שניתן ליצור איתם קשר בעת משבר.
 
מחקרים הוכיחו שאחוזי ההתאבדות נמוכים יותר אצל חולים שמתמידים לאורך זמן בטיפול. טיפול ארוך טווח בעזרת ליתיום (תרופה המשווקת בארץ בשם "ליקרביום®") עשוי להיות יעיל יותר בהפחתת שיעור ההתאבדויות בהשוואה לתרופות אחרות. החולים המטופלים בעזרת ליתיום צריכים להיות תחת מעקב קפדני, לעבור בדיקות דם ולקבל טיפולים פסיכולוגיים תומכים.

תמותה מוקדמת בגלל בעיות רפואיות

לא רק ההתאבדויות מעלות את הסיכון לתמותה בטרם עת של חולי הפרעה דו-קוטבית. מסתבר שההפרעה מגבירה את הסיכון לתמותה גם כתוצאה מזיהומים וממחלות לב וכלי הדם, לרבות מחלות כלי הדם במוח. מעבר לכך, נמצא שהחולים בהפרעה נוטים יותר מכלל האוכלוסייה לפתח מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD), אסתמה, הידבקות ב-HIV ומיגרנה. לא נמצא קשר בין ההפרעה לבין הסיכון לפתח דמנציה (שיטיון) או ללקות בשבץ מוחי.
הגורמים להגברת הסיכון יכולים לכלול:
  • תזונה לקויה.
  • עישון
  • צריכת אלכוהול.
  • היעדר פעילות גופנית.
  • שימוש בסמים.
  • בדידות והעדר קשרים חברתיים תומכים.
  • חוסר טיפול רפואי מתאים והזנחה עצמית.
 
הדברים עולים הן מדיווח של חוקרים בכנס השנתי של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה (שנת 2009) והן ממחקר שהתפרסם בחורף 2010. המדענים סבורים שיש השפעה הדדית בין מחלות נפש כרוניות (מתמשכות) לבין מחלות גופניות.
הבעיות הבריאותיות המתלוות להפרעה הנפשית עלולות לגרום לסטרס כרוני (מצב דחק מתמשך) שגורם להעלאת רמות ההורמון קורטיזול בגוף. עלייה זו מגבירה את פעילות מערכת העצבים, מחמירה את המצב הנפשי ומקדמת תחלואה בסוכרת ובטרשת העורקים.
בנוסף לכך, השימוש לאורך זמן בתרופות אנטי-פסיכוטיות עלול לגרום להשמנה ולהפרעות בחילוף החומרים ולהגביר סיכון לסוכרת ולמחלות לב ולתמותה מהן. הנתונים הללו מדגישים את העובדה שהפרעות נפשיות הן מחלות מסכנות חיים.
חובה מוטלת על פסיכיאטרים המטפלים בלוקים במחלות נפש כרוניות, דוגמת הפרעה דו-קוטבית, לבצע בקרב מטופליהם גם בדיקות מעקב גופניות באופן שגרתי.

הפרעות אצל ילדים להורים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית

הסיכון של ילדים עד גיל 6, למשפחות בהן לפחות אחד ההורים לוקה בהפרעה דו-קוטבית, ללקות בהפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) או בהפרעות התנהגותיות אחרות, גבוה פי 6-8 בהשוואה לילדים שהוריהם אינם לוקים בהפרעה זו. בגילאים מאוחרים יותר, היינו גילאי בית הספר, לא נמצא הבדל משמעותי בשכיחות של ADHD בין ילדים שאחד ההורים לוקה בהפרעה דו-קוטבית ובין אלו שלא.
הדברים עולים ממחקר שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת פיטסבורג, ואשר פורסם בינואר 2011 בכתב העת האמריקאי לפסיכיאטריה. דר' אקסלסון שעמד בראש המחקר, מציין שכבר מגיל 4 ניתן לראות בעיות אצל חלק מהילדים שאחד ההורים שלהם לוקה בהפרעה דו-קוטבית. להערכתו טיפול בילדים בשלבים המוקדמים של הבעיות עשוי לסייע במניעת התפתחות הפרעות פסיכולוגיות והתנהגותיות קשות אצלם.
במחקר נמצא גם שבגילאי בית הספר הילדים להורים עם הפרעה דו-קוטבית סבלו יותר מהפרעות נפשיות דוגמת דיכאון, הפרעות חרדה והפרעות אכילה.
גם מחקרים אחרים מדגישים את העובדה שהפרעה דו-קוטבית אצל אחד ההורים במשפחה מהווה גורם סיכון חזק להתפתחות ADHD אצל הילדים ושחשוב להתייחס לשינויים במצב הרוח ובהתנהגות אצל הילדים כבר בגיל צעיר.

רגישות מוגברת לסטרס (מצבי לחץ) אצל ילדים להורים עם הפרעה דו-קוטבית

מחקר קנדי שפורסם במאי 2011 בכתב העת רפואה פסיכולוגית, מגלה שילדים להורים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית רגישים יותר למצבי סטרס, אפילו כאלו הנגזרים משגרת היומיום. הדבר בא לידי ביטוי בכך שגופם מפריש כמויות גדולות מהרגיל של הורמון הסטרס קורטיזול.
קורטיזול הוא הורמון שהגוף מפריש בתגובה לסטרס בעקבות פחד, חרדה או חשיפה למצב מסוכן. הקורטיזול משפיע גם על הורמונים אחרים ועל חלק מהמתווכים העצביים בגוף. המדענים סבורים שלקורטיזול יש תפקיד מפתח בהפרעות מצב הרוח.
לדברי דר' אלנבוגן שניהל את המחקר "אצל ילדים אלו התגובתיות המוגזמת למצבי סטרס יכולה להסביר מדוע הם נמצאים בסיכון מוגבר להתפתחות הפרעה דו-קוטבית מאוחר יותר במהלך חייהם". החוקרים סבורים שהקניית דרכים להתמודדות עם סטרס, הן לילדים והן להורים, עשויה לסייע רבות בכול טווח זמן.