דלקת באוזן התיכונה היא מחלה נפוצה המופיעה לרוב לאחר הצטננות ומאופיינת בהצטברות של נוזלים בחלל האוזן התיכונה, במרווח שבין עור התוף לאוזן הפנימית. הצטברות הנוזלים מהווה "קרקע פוריה" להתרבות נגיפים וחיידקים הגורמים לדלקת. כאשר מקור הדלקת חיידקי, גורם אותה לרוב החיידק פנוימוקוק.

המחלה מופיעה בעיקר אצל תינוקות בגילאי חצי שנה עד שנתיים. שכיחותה פוחתת בגיל מבוגר יותר ואז גם תסמיניה יהיו בדרך כלל פחות חמורים.

האוזן

האוזן, שהיא האיבר האחראי על השמיעה ועל שיווי המשקל, בנוייה מ-3 חלקים:

• האוזן החיצונית – מעבירה גלי קול הבאים מהחוץ וגורמים לרטט בעור התוף אל חצוצרת השמע. עור התוף הוא קרום דק המפריד בין האוזן החיצונית לאוזן התיכונה.
  
  
• האוזן התיכונה – כוללת את החלל שמאחורי עור התוף, שם שוכנות עצמות השמע, המעבירות את גלי הקול אל החלון הסגלגל ומשם לאוזן הפנימית.
  
  חצוצרת השמע היא צינור המחבר את האוזן התיכונה אל הלוע (אותו צינור המשמש למעבר מזון ואוויר, אשר נמשך מתחילת הוושט עד לבסיס הגולגולת). חצוצרת השמע מאפשרת להשוות את הלחץ בין הצד הפנימי של עור התוף ללחץ בצידו החיצוני. חצוצרת השמע מנקזת נוזלים מהאוזן התיכונה ללוע.
  
  
• האוזן הפנימית – בה נמצא השבלול, איבר שבו הופכים גלי הקול לאותות עצביים. גלי הקול הבוקעים מן השבלול יכולים לגרום ללחץ מצטבר בתוך האוזן, המשתחרר דרך חצוצרת השמע ותעלות נוספות אשר קשורות בשיווי המשקל.

דלקת חריפה ודלקת כרונית

ניתן להבחין בין דלקת אוזן תיכונה חריפה ובין דלקת כרונית (ארוכת טווח):

• דלקת אוזן תיכונה חריפה מופיעה בפתאומיות ונמשכת מספר ימים עד שבועיים. המחלה מתבטאת בעיקר בכאבי אזניים אך לעיתים, כאשר מקורה חיידקי, יחווה החולה גם חום גבוה, שלשול או הקאה, תשישות ואדישות לסביבה.
• דלקת אוזן תיכונה ארוכת טווח הינה דלקת שמישכה ארוך משבועיים או מקרים נשנים וחוזרים של דלקות אזניים. תסמיניה חמורים פחות מאשר אלו של דלקת חריפה, ולעיתים היא לא מאובחנת כלל ואינה מטופלת במשך זמן רב. פגיעתה חמורה מזו של דלקת חריפה.

מצב של נוזלים באזנים (glue ears) הוא סוג של דלקת אוזן תיכונה כרונית שאינה מלווה בחום, בכאב אוזנים או בהפרשת מוגלה מהאוזן, המתרחשת כאשר האוזן התיכונה מלאה בנוזל.

דלקת חריפה של האוזן התיכונה חולפת ברוב המקרים תוך מספר ימים גם ללא טיפול תרופתי. אף עור התוף נרפא מעצמו.

בשנים האחרונות ניכרת התפתחות עמידות חיידקים, ובמיוחד של הפנוימוקוק, לתרופות אנטיביוטיות. יצויין כי אף שמתן אנטיביוטיקה עשוי להקל על הסימפטומים של המחלה לטווח הקצר, אין עדות שהיא מקצרת את משך ההחלמה או מפחיתה את הסיכוי להתפתחות סיבוכים.

הגישה הנקוטה כיום בקרב הרופאים היא להשהות את מתן הטיפול האנטיביוטי ב- 24 עד 48 שעות, ורק אז, במידת הצורך, לספק את התרופה האנטיביוטית.