21 ינואר 2017 כ"ג טבת תשע"ז

חוויות אישיות

מדריכים מספרים

ד"ר גילי עופר
בתחילת דרכי כמתמחה בשלב ב' בראשל"צ, הגעתי למרפאה כרופאת משפחה חדשה וקצוצת שיער. המטופלים שעוד לא כ"כ הכירו אותי, היו שואלים את המזכירות- "איפה הרופאה הצעירה ? " והיו מתכוונים אלי.
כיום, אני כבר 13 שנים באותה מרפאה, וכשהם שואלים "איפה הרופאה הצעירה" – אני כבר יודעת שהם מחפשים את המתמחה שלי. וכמו לראות את ילדי גדלים- זו הרגשת נחת, שאין בה קנאה.
להיות רופאת משפחה לאורך זמן, זה לפתח סוג של יחסים ממושכים, עקביים , תומכים עם מטופלים ומשפחות לאורך שנים, בטוב וברע.
להיות מדריכה לאורך שנים, גם זו חוויה שיש בה פיתוח קשר ויחסים, לפעמים הוריים, אך עם הרגשה יותר של "משפחת אומנה". המתמחה מגיע עם היסטוריה אישית ומקצועית. הוא אדם בוגר, עם מערכות חיים מקבילות, נישואין, הורים, ילדים.
מתחילים בשלב ההכרות ההדדית, הבדיקה, הברור- מי הוא, מה הרגליו, מה הסגנון המתאים לו ללמידה, מה הצרכים שלו, מה אני רוצה ללמד אותו...
אחר כך , הקשר זורם לו תוך כדי עבודה משותפת-דיונים על מטופלים ונושאים קלינים, חוויות משותפות ממקרים מסעירים, ובאמצע גם הפסקות קפה, מפגשי בוקר חטופים, שיחות טלפון, נסיעות משותפות, קילומטראז' שלם של בניית יחסים- שהם מקצועיים ואישיים בערבוביה, משני הצדדים.
בסופה של תקופה, שוב כמו ילדים- צריך לדעת לשחרר, ולהפרד, גם כשהתרגלנו ועצוב. והם עוזבים את ה"קן" של המרפאה, כשאני מקווה שציידתי אותם בצידה מתאימה ומספיקה להמשך דרכם כרופאים בעתיד.
ואח"כ אני ממשיכה ועוקבת מרחוק- עברו את הבחינה ? איזו נחת. נכנסו להריון הרצוי- שמחה בשבילם. מתמודדים עם קושי משפחתי ? מזמינה להמשך יעוץ ותמיכה. הם פותחים מרפאה לבד- כל הכבוד על הצמיחה, התמנו למשרת ניהול- יופי לנו.
כל מתמחה שמסיים , משאיר גם אצלי התנסות יחידה ומיוחדת, קשר אחר ובדרך כלל ספור אחד קטן, (לפחות...) בשביל לזכור ולשאת איתי:
  • מתמחה אחת, הגיעה אליה נערה במצוקה שנותרה ללא כסף לאוכל ולאוטובוס. לאחר שהפעילה כפי שצריך את כל שרותי הרווחה האפשריים וגם נתנה לה כסף משלה, דנו בכך למחרת בבקר: בעד, נגד, אחריות, גבולות, רגשות- תמיכה....ואחרי שבוע הופתעתי כשהיא סיפרה כי הנערה חזרה והחזירה את הכסף....
  • למתמחה אחר הובאה מטופלת קשישה שטעתה בדרכה, ויחד עם אחת המזכירות יצאו יחד לאתר את הבית והמשפחה, ומשם הפעילו את שרותי הרווחה. חזרה מלאת חוויות.
  • מתמחה אחרת טיפלה בתושבת זרה , חסרת זכויות והרה, ומעבר לטיפול הרפואי, עזרה לה למצוא את דרכה בעזרת עמותת "מסילה".
  • מתמחה אחר – מטופל עם
    פסיכוזה
    במצב קטטוני, התמקם אצלו בחדר ולא רצה לזוז. מתמחה אחד התמודד יפה עם
    התקף לב
    בזמן אמיתי, ואחרת עם אבחון וליווי של HIV.
  • לפעמים היה צריך לעשות סדר- למתמחה אחת, הערתי על לבוש לא הולם של "חולצת בטן", למתמחה אחר- העליתי את רעיון השימוש בדאודורנט, ולשלישית התמודדנו עם בעיית איחורים, כי ילדיה הקטנים לא ישנים בלילה.
  • מתמחה אחת ספגה בביתה טילי קאסם, אצל אחר נפטרה האם בפתאומיות, ומישהי נוספת עדיין לא מצאה חתן. מתמחה אחד קיבל מכתב תלונה (לא מוצדקת, אך מאד פוגעת) ומתמחה נוספת קבלה זרי ורדים והצעות אהבה, משעמם לא היה.


מתמחים מספרים

ד"ר אראלה (רלי) רוטלוי

שמי רלי, מתמחה כשנתיים ברפואת המשפחה, אני בוגרת אונ' בן-גוריון, נשואה ואמא לשני ילדים בני 5 ו 8 . באופיי אני שאפתנית ואנרגטית, אך יחד עם זאת סובלנית ואנושית. הבחירה שלי להתמחות ברפואת משפחה התקבלה בסופו של תהליך חשיבה ארוך והתלבטות מול התמחות 'קלאסית' ברפואה פנימית.
כמו סטודנטים/ רופאים רבים שאוהבים את החשיבה הרפואית הבסיסית, הנטייה לבחור ברפואה פנימית היתה ברירת המחדל עבורי, אותה הכרתי הן במהלך לימודי הרפואה בסבבים במחלקות, והן במהלך הסטאז'.
את רפואת המשפחה לא הכרתי לעומקה. נחשפתי אליה לראשונה בסבב בשנה השישית, במהלכו ישבתי ליד רופא משפחה והרגשתי פסיבית יחסית לעבודה במחלקה כסטודנטית.
מהתנסות קצרה זו, הרגשתי שבחירה ברפואת משפחה עבורי תהיה ויתור על עבודה בבית חולים, על האקשן ועבודת הצוות ואף ויתור על "התמחות מכובדת עם שם".
יחד עם זאת לא השליתי את עצמי והייתי ערה ומודעת לחסרונות בהתמחות ברפואה פנימית. מהתנסותי במחלקה פנימית טיפוסית בבית חולים, גיליתי שכיום מרבית הברורים נעשים בקהילה ואילו בבית החולים מאזנים את החולה ובעיקר 'מכבים שרפות'. בנוסף, העומס שיש במחלקות על הרופא (עקב מחסור ברופאים) אינו מאפשר לעיתים ברור מעמיק ומתן יחס אישי לכל חולה.
כמו כן תנאי העבודה לדעתי מחפירים ומתדרדרים ככל שהזמן חולף (תורנויות רבות, שעות עבודה, שכר נמוך מתחת למינימום, תנאים פנסיונים על שכר בסיס בלבד וכד').
לקראת תום הסטאז', מכיון שמדובר בהחלטה כה חשובה בחיי, לא השלמתי עם בחירה בהתמחות המקובלת והמוכרת (פנימית) והחלטתי לבדוק בשנית את עבודתו של רופא המשפחה. תאמתי לי אלקטיב ברפואת משפחה אצל רופא משפחה מומלץ.
שמחתי לגלות שמדובר במקצוע רחב ומאתגר בו דרוש ידע רפואי נרחב וחשיבה קלינית. בנקודת זמן זו החלטתי להתמחות ברפואת משפחה ובחרתי במכבי.
כיום לאחר כשנתיים בהתמחות אני יודעת שעשיתי את הבחירה הנכונה. מבחינת מקצועית, אכן מדובר במקצוע מעניין, מגוון ומאתגר חשיבתית. כל המקרים מגיעים אליך לראשונה ועלי כרופאת משפחה מוטל עיקר הברור הרפואי, המעקב ההכוונה והליווי. מעבר לעניין הרפואי קיים הקשר עם המטופלים ובני משפחתם לאורך השנים. לי אישית, החוויה המשלימה של רפואה ראשונית מעמיקה יחד עם הקשר האנושי עם המטופלים מסב לי הרבה סיפוק והנאה. בניגוד להתרשמותי כסטודנטית שמדובר בעבודה פסיבית, המקצוע מחנך לחשיבה עצמאית, נטילת אחריות ויוזמה מה שלא ניתן להרגיש כסטודנט צופה מהצד.
בנוסף לחוסר ההתפשרות בפן המקצועי, קיימים במכבי תנאי עבודה טובים למתמחה ברפואת המשפחה: שעות עבודה נוחות, שכר ותנאים סוציאליים הוגנים, הכוונה ולימוד במהלך ההתמחות – תנאים החשובים לי הן כרופאה והן כאשת משפחה ואמא.