26 יולי 2017 ג' אב תשע"ז

מכבי בראי ההיסטוריה

70 שנה של מצוינות ואיכות שירות

רקע 1961-1980

מדינת ישראל ידעה במהלך רוב שנות השישים שקט ביטחוני יחסי (למעט תקריות לאורך הגבול הסורי ופעולות חבלה ראשוניות של ארגון פת"ח הפלסטיני). דוד בן-גוריון פרש מהחיים הפוליטיים.
ב-1961 נלכד פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן והובא למשפט בישראל. במהלך משפטו נחשפו פרטים רבים וקשים על השואה, והחברה הישראלית עסקה בנושא הכאוב לראשונה. אייכמן נמצא אשם ונידון למוות. הוא הוצא להורג ב-1962.
בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. ישראל הביסה את צבאות מצרים, סוריה וירדן תוך מספר ימים, במהלכם כבשה את חצי האי סיני, את רמת הגולן, את רצועת עזה ואת הגדה המערבית. השיפור הכלכלי שחל לאחר המלחמה תרם אף הוא לתחושת האופוריה במדינה היהודית.
קרבות התחוללו בין ישראל לבין סוריה, ירדן ומצרים לאורך 'הקו הסגול' בין השנים 1967 - 1970. תקופה זו מכונה 'מלחמת ההתשה'. בתחילת שנות השבעים החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף והחזית העממית בהפעלת גל טרור כנגד ישראל וכנגד מטרות יהודיות בחו"ל.
ב 6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים (כיוון שנפתחה בערב יום כיפור) כשצבאות מצרים וסוריה הפתיעו את ישראל במתקפה שמטרתה להשיב לעצמן שטחים שכבשה ישראל. למרות ההפתעה והמכה שספג צה"ל בתחילת המלחמה, הוא יצא ממנה כשידו על העליונה, וב-24 באוקטובר 1973, נפסקו הקרבות עם הכרזת האו"ם על הפסקת האש.
ב-1974 פורסם דו"ח ביניים של ועדת אגרנט שחקרה את תפקוד הממשלה והצבא לפני המלחמה ובמהלכה. הוועדה המליצה על הדחתם של הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן מרדכי זעירא ואלוף פיקוד הדרום שמואל גונן מתפקידיהם, אך לא הגישה המלצות אישיות נגד הדרג המדיני. אולם בעקבות הלחץ הציבורי התפטרה גולדה מאיר, והוקמה ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין.
הבחירות שנערכו ב-17 במאי 1977, שהתנהלו בצל גילוי פרשיות שחיתות רבות תחת שלטונו של יצחק רבין, הביאו למהפך כשבפעם הראשונה מאז שנות ה-30 עזבה מפא"י, עד אז מפלגת השלטון, את ההנהגה. מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין הפכה למפלגה הגדולה בכנסת.
ב-19 בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, ונאם בפני הכנסת. זו הייתה ההכרה הראשונה שישראל זכתה לה מצד אחת משכנותיה. בעקבות הביקור החל משא ומתן בין ישראל למצרים שהסתיים בחתימת הסכם השלום ב-26 במרץ 1979 שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני, ופינתה יישובים ישראלים שהוקמו בו במהלך שנות השבעים.
מכון פיזיותרפיה ברמת גן בשנות השבעים
מכון פיזיותרפיה ברמת גן, שנות השבעים

חזון המחוזות

בשנת 1976 נפתח מרכז רפואי חדש של הקופה ברמת גן, אשר אבן הפינה שלו הונחה שלוש שנים קודם לכן, וביטא שינוי בריכוזיות שבה נוהלה הקופה עד כה(פרט לסניף בחיפה, שתיפקד כיחידה עצמאית), וניצנים ברורים להתפתחות מדיניות ביזור.
חילופי הנהלה בשנת 1977- פרישתו של ד"ר פרוידנטל מתפקיד המנכ"ל, כניסתו לתפקיד של ד"ר נגל, ובחירתו של ד"ר רפאל ארר למנהל הרפואי- גם הם חלק מאותו תהליך. גודלה של הקופה, והפריסה הגיאוגרפית הנרחבת, הביאו את ראשי הקופה להבנה שנדרש ניהול גמיש יותר, המאפשר מתן מענה ניהולי זמין וקרוב יותר לשטח.
הבנה זו הייתה הבסיס לתכנית המחוזות שיצאה לדרך בשנת 1977. תכנית המחוזות חילקה את הארץ למחוזות גיאוגרפיים, ושייכה אליהם את הסניפים הרלוונטיים. מינהל המחוז כלל מנהל מחוז אדמיניסטרטיבי ורופא מחוזי. המחוז היה אמור להיות אחראי על השירותים הרפואיים בתחום סמכותו, מבחינה ניהולית וכספית. בפועל, נמשך תהליך העברת הסמכויות למחוזות מספר שנים.
המחוז הראשון (אחרי מחוז חיפה, שהוקם בשנת 1950) היה מחוז תל אביב, שהוקם בשנת 1977 בראשותם של מר נחשון כמנהל המחוז וד"ר לבנון כרופא מחוזי, וחלש על תל אביב והסניף ביפו. זמן קצר לאחר מכן הוקם מחוז דן. ב 1982 הוקם מחוז השפלה. סניפים שלא היו להם מחוזות המשיכו להיות כפופים ישירות למרכז, תחת פיקוחו של סגן מנהל אגף ארגון ומנהל.

פיצויים לנפגעי הנאצים

במהלך שנות השישים והשבעים פעלה הקופה כדי לקבל משלטונות גרמניה פיצויים עבור השירותים הרפואיים שניתנו על ידיה לחבריה שהיו חולים במחלות הנובעות או הקשורות עם רדיפת הנאצים. לפי חוק גרמני היו נפגעים רשאים לדרוש החזר הוצאות לטיפולים רפואיים בגין המחלות.
שער הגיליון הראשון של ביטאון מכבי בשנות השבעים
שער הגיליון הראשון של "בריאות", בטאון הקופה בשנות השבעים
 
בשנת 1965, כשהחלו הקופות לפעול בנושא, למדו לדעת שהקופה רשאית, על פי החוק הגרמני, לדרוש פיצוי עבור הטיפול הרפואי שהיא מגישה למבוטחיה ניצולי השואה. השלטון הגרמני הציג חוות דעת משפטית הקובעת כי הזכות לקבלת טיפול או החזר כספי בגין טיפול, היא זכות אישית של הניצול, ואינה ניתנת להעברה. בעקבות זאת פנתה קופת חולים 'כללית' להנהלות איגודים מקצועיים ולמפלגה הסוציאל דמוקרטית בגרמניה ובקשה תמיכה פוליטית לדרישתה.
בשנת 1967 נחתם הסכם בין שלטונות גרמניה ובין הנהלת 'קופת חולים כללית' אשר העניק ל'כללית' פיצוי שנתי רטרואקטיבי, החל בשנת 1959. מספר הניצולים המוכרים לפי החוק הגרמני היה אז 14,700. קופ"ח כללית הציגה אנשים אלה, ברובם הגדול, כחברי כללית.
באוגוסט 1967 הגישה גם 'מכבי' דרישה לשלטונות בגרמניה ודרשה פיצוי בגין מתן טיפול רפואי לניצולים אשר נקלטו כבר בשנות ה-30. שלטונות גרמניה דחו פנייה זו. במקביל הם נכחו לדעת שהנתונים על גובה ההוצאות הרפואיות וכן אחוז מספר חברי כללית מבין כלל הנפגעים עליו דווחה הקופה אינו תואם את המציאות. משאלון שהופץ אז בקרב ניצולי השואה, עלה ש7,700 חברים בקופות חולים אחרות מ'כללית'.
דחיית התביעה של מכבי התבססה, שוב, על זכותו הבלתי מעורערת של הנפגע לקבל את הוצאות הטיפול לידיו ולא לידי גוף אחר. שלטונות גרמניה טענו כי מאחר ומספר הנפגעים במכבי נמוך בהרבה ממספר הנפגעים ב'כללית' הם מעדיפים את שיטת הטיפול האינדיווידואלי לגבי מכבי, לפיה היה על המבוטח להעביר דרישה להחזר על הוצאות הטיפול הרפואי, וההחזר, כשיתקבל לידו, יועבר לידי הקופה.
בשלב זה התקשרה הקופה עם עו"ד קיסטר משטוטגרט, אחד המנסחים של חוק הפיצויים הגרמני. נציגי הקופה ערכו יחד עמו סיורים ברוב מדינות גרמניה כאשר הם טוענים לאחוז גבוה של נרדפים בקרב חברי מכבי. נמצאה גם תמיכה פוליטית בקרב שתי מפלגות בגרמניה, ודרכם הגיעו לראש ממשלת בוואריה. לבסוף נדרשו ע"י הגרמנים להציג את רשימת המבוטחים בקופה שהגישו תביעה לשלטונות גרמניה או כבר קבלו הכרה.
הרשימות הראו שטיעוני 'כללית' היו מטעים. סתירה זו גרמה לשרשרת של דחיות עד לשנת 1974. לפי עצתו של עו"ד קיסטר הגישה הקופה, בשנת 1974, לכל אחת מ-11 המדינות בגרמניה תביעות מנומקות בצרוף חשבון מפורט ומתועד של ההוצאות. התביעות הגיעו לבתי המשפט של 11 המדינות. לאחר שבית המשפט בבווריה רמז שהתביעות מוצדקות הסכימו השלטונות לאשר את התביעות בלי פסק דין כדי לא ליצור תקדים, עמדה ששכנעה את יתר המדינות להגיע להסכם גלובלי.
בגלל העובדה שסכומי כסף ניכרים הועברו כבר ל'קופת חולים כללית', היה שלטון הגרמני מוכן לחתום על הסכם מול 'מכבי' רק החל בשנת 1975, וזאת רק לפי רשימות אישיות ולא כפי שסוכם עם 'קופת חולים כללית' שקבלה תשלום גלובלי, המבוסס על אחוז מבוטחי הקופה שלה.
הועידה הארצית השלישית של קופת חולים מכבי, 1961
הועידה השלישית, 1961

סכסוך עם הסתדרות הרוקחים

המאבק עם הסתדרות הרוקחים היה ללא ספק המאבק הגדול ביותר שניהלה הקופה בשנות ה60 וה70. ניצנים למאבק אפשר לראות עוד בשנת 51, כאשר בישיבת הנהלה ב28 למרץ 1951 הציע ד"ר פ. טיילהבר להקים בית מרקחת מרכזי לקופה ולנהל משא ומתן על רכישת בתי מרקחת.
בינואר 1962 פרץ משבר בעקבות רצון הקופה להקים מרכז אספקה עצמית לתרופות. לבסוף נכנעה הקופה וחתמה על הארכת ההסכם הקיים ל3 שנים נוספות.
ב72' פרץ משבר נוסף, על רקע ההיטל שדרשה קופת החולים. ההיטל, מה שהיום היינו מכנים 'השתתפות עצמית', נוצר במטרה לצמצם את היקף צריכת התרופות בארץ, שהיא מהגבוהות בעולם, ולצמצם את הוצאות הקופה על תרופות, הוצאות שנגסו חלק ניכר מהתקציב. גביית ההיטל הייתה באחריות בתי המרקחת. בנוסף למאבק על ההיטל, הופעל לחץ על ידי אגודת הרוקחים לצמצם את 10% ההנחה שניתנה לקופה.
ההסכם נחתם בחודש מרץ, כשהקופה ויתרה על חלק מההנחה והרוקחים המשיכו לגבות את ההיטל, אך כעבור שלוש שנים, לקראת פקיעת ההסכם ב30.4.76, פרץ משבר חדש, בעקבותיו התגבשה תכנית לרכישת 30 בתי מרקחת, אך זו לא יצאה לפועל וההסכם עם התאחדות הרוקחים התארך, עד למשבר הגדול בקיץ 1985.
הצגת מרשם לתרופות של מכבי בבית מרקחת פרטי הצגת מרשם לתרופות של מכבי בבית מרקחת פרטי
לקראת חידוש ההסכם שעמד לפוג, התכנסה הנהלת הקופה לדיון בנושא התרופות, וההחלטות הבאות התקבלו:
  • בהסכם החדש שיחתם לא יכללו הוראות המונעות מהקופה הפעלת בתי מרקחת, מחסני תרופות הרכשה סיטונית של תרופות וכו', כפי שהיה עד אז.
  • קביעת ההנחות, גם אם יקבעו מחירי מינימום לתרופות על ידי הממשלה.
  • קביעת הסדר של בקרה על תפקוד בתי המרקחת (ההחלטה על סעיף זה נבעה מכך שההסדר עם בעלי בתי המרקחת, לפיו מגיע החבר עם מרשם ומקבל תרופות, נוצל תדיר על ידי בתי המרקחת בשיתוף פעולה עם חברי קופה, על מנת להונות את קופת החולים ולקבל תמרוקים ואביזרים רפואיים שהחבר אינו זכאי לקבלם, על חשבון הקופה).
 
ההנהלה הבינה שההחלטות עלולות לגרום לאי חידוש ההסכם עם איגוד הרוקחים, מה שיגרום לכך שחברים יקנו תרופות בתשלום מלא ויבואו לקופה על מנת לקבל החזר- תהליך שיהיה לטירחה רבה לחברים ולקשיים עצומים לקופה. ואכן, אחרי משא ומתן ממושך פרץ המשבר, והסתדרות הרוקחים הודיעה שלא תספק תרופות לחברי הקופה על פי ההסדר הקיים. ההסתדרות יצאה במתקפה תקשורתית נגד הקופה, שהתגייסה להסביר לחבריה את המצב לאשורו.
שני הדברים שאפשרו לקופה לצאת מהמשבר הם ההנהלה החזקה, שידעה לנהל את המאבק בתקיפות, ותקנות לשעת חירום שהוציאה הממשלה לשלושה חודשים, במהלכם בתי המרקחת חויבו לספק תרופות לחברי הקופה לפי אותם תנאים, ובמקביל פעלה הקופה ליצור מערך עצמי של אספקת תרופות הבנוי על הקמת מספר בתי מרקחת של הקופה, רכישת בתי מרקחת קיימים, והתקשרות בחוזים נפרדים עם בתי מרקחת פרטיים.