זאבת (לופוס) - מידע רפואי

זאבת היא מחלה כרונית ואוטו-אימונית (כלומר, מחלה הנגרמת בשל פגם בפעולתה התקינה של מערכת החיסון, שבה הגוף תוקף את עצמו בשוגג) אשר גורמת לתגובה דלקתית ברקמות הגוף. תסמיניה, סיבוכיה ודרגת חומרתה יכולים להשתנות מאדם לאדם.

ניתן לחלק את המחלה לשני סוגים עיקריים:

• זאבת אדמנתית מערכתית (Systemic lupus erythematosus - SLE) היא הצורה הנפוצה יותר של המחלה ועלולה לתקוף את כל איברי הגוף.
• זאבת דיסקואידית (Discoid lupus erythematosus) המתבטאת בפריחה דמויית דיסקית ופוגעת בעור בלבד.

סימפטומים של זאבת ושכיחות המחלה

בשלבים הראשונים המחלה מתבטאת בכאבי מפרקים, בעייפות ובפריחות בעור. המחלה שכיחה אצל נשים פי 9 יותר מאשר אצל גברים, אך אין יודעים מדוע. היא מופיעה בדרך כלל בין הגילאים 15-40 והינה נדירה מאוד בקרב ילדים, אף שדווחו גם מקרים של פעוטות בגיל שנתיים שלקו במחלה.

טיפול בזאבת

אין כיום טיפול המרפא את המחלה אך הטיפולים הקיימים מסוגלים להקל על הסימפטומים. בישראל, המחלה נדירה למדי. מספר חולי הלופוס בארץ עומד על כ-1,500 בלבד.

דרגת החומרה של תסמיני הזאבת יכולה לנוע מקלה מאוד ועד לקשה. התסמינים עלולים להופיע כהתלקחויות (flare-ups), שבמהלכן יחריפו באורח פתאומי, ויישארו קשים במשך זמן מה.

הסימפטומים העיקריים:

• עייפות: חוסר אנרגיה גם לאחר מנוחה מספקת.
• כאבי מפרקים: בעיקר בידיים וברגליים. לעתים חווים את הכאב לסירוגין במפרקים שונים, והם "נעים" ממפרק אחד לאחר במהירות. בלופוס לא מופיע לרוב נזק קבוע או עיוות במפרק.
• פריחות על העור: הזאבת גורמת לעתים קרובות לפריחה אופיינית על הפנים, המכסה את הלחיים והאף ומכונה "פריחת פרפר" (butterfly rash) בשל צורתה האופיינית. פנים שצצה עליהם פריחה זו דומים דמיון מסויים לפני הזאב, ומכאן מקור שמה של המחלה (lupo, זאב בלטינית). הפריחה עלולה להיות קבועה ועלולה להחמיר בשל חשיפה לשמש.

סימפטומים אפשריים נוספים

בנוסף לסימפטומים השכיחים שפורטו תיתכן גם הופעת הסימפטומים הבאים:

• חום.
• ירידה או עלייה במשקל.
• נפיחות בבלוטות הלימפה.
• כיבים חוזרים בחלל הפה.
• איבוד שיער.
• לחץ דם גבוה.
• דיכאון וחרדה.
• מיגרנה.
• אנמיה – המתבטאת המתבטאת בעייפות ובקוצר נשימה.
• תופעת ריינו – הגבלת זרימת הדם לידיים, המתבטאת בתחושת קור בידיים.

זאבת היא מחלה אוטו-אימונית, כלומר מחלה שבה מערכת החיסון תוקפת את תאי הגוף עצמו במקום לתקוף תאים זרים. במצב תקין מייצרת מערכת החיסון נוגדנים התוקפים פולשים ומזהמים כגון חיידקים ונגיפים ובכך מגנים על הגוף מפני מחלות. אצל הלוקים במחלה אוטו-אימונית, מייצרת מערכת החיסון נוגדנים התוקפים תאי איברים שונים בגופם שלהם ומסבים בכך נזק.

מהם הגורמים להופעת מחלה אוטו-אימונית?

הגורמים המדויקים להופעת מחלה אוטו-אימונית אינם ידועים. משערים כי מדובר בשילוב של נטייה גנטית וזרז סביבתי כלשהו.
הגם שלגנטיקה תפקיד חשוב במחלה, לא בהכרח יוולדו ילדים חולים להורה הנושא את המחלה. במקרים רבים, אין לחולה קרובי משפחה הנושאים את המחלה.
המידע הגנטי אותו יורשים מההורים עלול ליצור נטייה גדולה יותר ללקות בזאבת כשנוצר מגע עם גורם סביבתי המשפעל את המחלה.

גורמים משפעלים

הגורמים אשר ידועים כיום כמשפעלי זאבת הם:

• וירוסים.
• זיהומים.
• שימוש ממושך בתרופות מסויימות.
• שינויים הורמונליים.
• גיל ההתבגרות.
• מנפאוזה (הפסקת המחזור).
• לידה.

לא קל לאבחן זאבת משום שתסמיניה יכולים להיות דומים לאלו של מחלות אחרות. היא עלולה להתבטא בצורות שונות מאוד אצל חולים שונים. אף אצל חולה מסוים יכולים דפוסיה להשתנות לאורך זמן. לעתים יחווה החולה התלקחות פתאומית של תסמינים חמורים במהלך תקופה שבה כמעט ולא הורגשו התסמינים כלל.

בדיקות דם

במקרה של חשד לזאבת ניתן לערוך מספר בדיקות דם לאישור האבחנה.

בדיקת נוגדן אנטי-נוקלארי (A.N.A)

הרופא ירצה לבדוק את נוכחותו האפשרית של הנוגדן האנטי-נוקלארי בדם המטופל. נוכחות זו תעלה חשד לזאבת, שכן הנוגדן מצוי בדמם של כ-95% מהחולים בה, אך לא תאפשר אבחנה סופית שכן הוא קיים לעתים גם בדמם של אנשים בריאים.

בדיקת נוגדן אנטי-דנ"א

בדיקה זו מתבצעת במטרה לזהות נוגדנים כנגד דנ"א בדם. גם נוכחותו של נוגדן זה בדם עשוייה להעיד על זאבת, אך לא באורח חד משמעי. בעת התלקחות המחלה רמת הנוגדן בדם גבוהה מהרגיל.

בדיקת רמת "המשלים"

המשלים הוא אחד המרכיבים של מערכת החיסון שרמתו יורדת כשהמחלה פעילה יותר.

בדיקות נוספות

לאחר שאובחנה המחלה יש לערוך בדיקות סדירות כדי לעקוב אחר התפתחותה ולזהות מבעוד מועד פגיעה באיברים שונים. המעקב אחרי בעיות נוספות העלולות להתפתח כתוצאה ממנה, כגון פגיעה בכליות או אנמיה, עשוי לאפשר טיפול מוקדם בהן ולמנוע פגיעה חמורה.
ניתן לעקוב אחר השפעת זאבת על האיברים הפנימיים בעזרת בדיקות כמו צילום רנטגן, סריקת אולטרה-סאונד או טומוגרפיה ממוחשבת (CT).

עדיין אין ריפוי מלא לזאבת, אך ניתן לטפל בה ביעילות ולגרום להקלה בתסמיניה ולהפחתת סיבוכיה. לרוב, בעת איבחונה הראשוני המחלה פעילה מאוד. בשלב זה ייתכן שייעשה שימוש במינונים גבוהים של תרופות, כדי לעצור את החרפתה ולהגן על איברי הגוף מפגיעה

סוגי הטיפולים הקיימים

רוב התסמינים של זאבת הם תוצאה של דלקת, כך שהטיפול מכוון להפחתתה. ישנן ארבע קבוצות של תרופות מקובלות לטיפול:

תרופות נוגדות דלקת לא-סטרואידליות (NSAIDs)

משמשות לשלוט בכאב הנובע מדלקת המפרקים. לרוב הן ניטלות לזמן קצר בלבד, בליווי הוראה להפחית את המינון כשהדלקת פוחתת. משפחה זו של תרופות כוללת תרופות רבות. השימוש באחת מהן, אספירין, כאמצעי להפחתת דלקות כבר אינו נפוץ כיום כבעבר. יחד עם זאת, לעתים יינתן אספירין במינון נמוך לחולים בעלי נטייה לקרישיות יתר, לשם מניעת היווצרות קרישי דם.

תופעות לוואי

תרופות נוגדות דלקת לא-סטרואידליות (NSAIDs) עלולות לגרום לאי נוחות בקיבה (יש ליטול אותם אחרי ארוחות), לשטפי דם תת-עוריים ולעתים רחוקות להפרעות בתפקודי הכליה או הכבד.

תרופות נגד מלריה

כגון הידרוקסיכלורוקין (פלקווניל). אלו פועלות במנגנון נוגד דלקת ויעילות מאד לטיפול בתפרחות הרגישות לשמש אשר קיימות אצל חולי זאבת דיסקואידית, או לטיפול בצורות התת-חריפות של תפרחות זאבת. יתכן שהשיפור כתוצאה מהשימוש בתרופות האלו יתבטא רק לאחר מספר חודשים.

תופעות לוואי

תרופות נוגדות מלריה עלולות לגרום לשינויים ברשתית העין, ולכן על החולים להיות במעקב רופא עיניים.

גלוקוקורטיקוסטרואידים (קורטיזון)

משמשים לדיכוי הדלקת ולהפחתת פעילות המערכת החיסונית ומהווים את הטיפול העיקרי בזאבת. לרוב מושגת שליטה ראשונית במחלה לאחר מתן גלוקוקורטיקוסטרואידים למשך שבועות או חודשים אחדים, אך רוב החולים יאלצו להמשיך וליטול תרופות אלו במשך שנים.

במצב כזה ישאף הרופא להפחית את הגלוקוקורטיקוסטרואידים עד למינון הנמוך ביותר אשר משיג את התוצאה הטיפולית. הפחתת המינון צריכה להיעשות בהדרגה, תחת מעקב תכוף, כדי להבטיח שתוצאות הבדיקות הקליניות והמעבדתיות של פעילות המחלה תישארנה נמוכות.

המינון ותדירות הנטילה הראשוניים של הגלוקוקורטיקוסטרואידים תלויים בחומרת המחלה ובאיברים הנגועים. גלוקוקורטיקוסטרואידים ניתנים לרוב במינונים גבוהים כאשר יש צורך לטפל באנמיה המוליטית קשה, במחלה במערכת העצבים המרכזית ובסוגים הקשים יותר של פגיעה כלייתית.

חשוב מאוד לא להפסיק את הטיפול או לשנות מינון שלא על סמך המלצת הרופא, גם אם חשים בטוב או שמתקשים לעמוד בתופעות הלוואי.

הפסקה פתאומית של השימוש בסטרואידים מסוכן מאוד ועלול לגרום לתופעות לוואי קשות.

הסיבה לכך היא שבמצב תקין הגוף מייצר קורטיזון, אך חדל כאשר מתחילים ליטול קורטיזון כתרופה. נטילת סטרואידים במשך תקופה והפסקת נטילתם באופן פתאומי מותירות את הגוף ללא יכולת יצור עצמי של קורטיזון למשך תקופה מסוימת. התוצאה עלולה להיות מצב הנקרא אי ספיקה של האדרנל, ואז המחלה עלולה להתלקח.

תופעות לוואי

גלוקוקורטיקוסטרואידים עלולים לגרום לתופעות לוואי מרובות, קצרות וארוכות טווח. הסיכונים לתופעות אלו גוברים כאשר נדרשות מנות גבוהות של גלוקוקורטיקוסטרואידים, וכאשר הם ניטלים במשך תקופה ארוכה.

רוב תופעות הלוואי של הגלוקוקורטיקוסטרואידים הפיכות, ותעלמנה כאשר מקטינים את המינון או מפסיקים את נטילת התרופה. תופעות הלוואי העיקריות הן:

• שינויים בהופעה החיצונית: עליה במשקל (הניתנת לשליטה על ידי תזונה דלת קלוריות והתעמלות), תפיחת הלחיים, צמיחת שיער עודפת, שינויים בעור עם הופעת פסים סגולים בגפים, בגב ובבטן, פצעי אקנה ושטפי דם תת-עוריים.
• סיכון מוגבר לזיהומים, הפרעות בקיבה כגון דיספפסיה (הפרעות עיכול), או צרבת. תופעה זו תדרוש לעתים תרופות נוגדות כיב.
• לחץ דם גבוה.
• חולשת שרירים.
• הפרעות לחלוף החומרים של גלוקוז (סוכר), במיוחד אם יש נטייה תורשתית לסוכרת.
• שינויים במצב הרוח, לרבות דיכאון וחילופי מצב רוח מהירים.
• בעיות עיניים כגון עכירות העדשה (קטרקט) וגלאוקומה.
• דלדול העצם (אוסטיאופורוזיס), שניתן להפחית את חומרתו על-ידי פעילות גופנית, אכילת מזון עשיר בסידן וקבלת תוספות של סידן וויטאמין D. יש להתחיל לנקוט באמצעי מניעה אלה עם תחילתו של טיפול במינון גבוה בגלוקוקורטיקוסטרואידים.

תרופות מדכאות חיסון (אימונו-סופרסיביות)

כגון אזתיופרין, ציקלופוספמיד ומיקופנולט פועלות באמצעות עצירת התגובה הדלקתית ודיכוי של מערכת החיסון. משתמשים בתרופות אלה כשתרופות אחרות אינן מספיקות כדי להשתלט על המחלה. הטיפול בציקלופוספאמיד לווריד ניתן לחולים עם פגיעה כלייתית משמעותית או כאשר יש מעורבות קשה של איברים אחרים. בצורת טיפול זו, ניתנת מנה גדולה של ציקלופוספאמיד לווריד, בערך פי 10 עד 15 מהמינון היומי בכדורים. הטיפול יכול להינתן במסגרת מרפאתית או תוך שהות קצרה באשפוז.

תופעות לוואי

לחומרים מדכאי החיסון יש יכולת לגרום לתופעות לוואי רציניות. החולים הלוקחים אותם צריכים
להיות תחת מעקב צמוד של רופאיהם.

תרופות ביולוגיות

עושות שימוש בחומרים המעכבים את יצור הנוגדנים העצמיים או גורמים לפגיעה בתאים מסוימים במערכת החיסון שאחראים על הפעלת התגובה החיסונית. השימוש בתרופות אלה עדיין ניסיוני והן ניתנות במסגרת פרוטוקולים של מחקרים קליניים. מטרת המחקר המתבצע כיום בתחום היא לפתח טיפול המשלב מקסימום דיכוי של התגובה החיסונית העצמית עם מינימום פגיעה בפעילות התקינה של מערכת החיסון.

הגנה מפני השמש

חשיפה לקרינת השמש עלולה לגרום להחמרת הסימפטומים של המחלה הכוללים פריחה על העור. לכן, חשוב מאוד לחולים להגן על עצמם מפני חשיפה לקרינה זו.

יש ללבוש בגדים ארוכים המכסים את העור, לחבוש כובע רחב שוליים ולהרכיב משקפי שמש. יש למרוח על העור תכשיר הגנה בעל מקדם הגנה גבוה. פעולות פשוטות אלו עשויות לצמצם את הסיכון להתלקחות המחלה.

זיהומים ויראליים

יש להימנע ממקומות שבהם מתקבצים אנשים רבים, וממגע עם חולים בשפעת או בדלקות ויראליות אחרות. אנשים החולים במחלות אוטו-אימוניות רגישים יותר לדלקות וירליות.

פעילות גופנית מתונה

יש להקפיד על מנוחה רבה ועל אימונים מתונים ומפוקחים.

כאשר תסמיני הזאבת נשלטים או מופיעים בעוצמה נמוכה, ניתן לקיים בצילה אורח חיים רגיל לחלוטין ללא סיבוכים. עם עליית הגיל תסמיניה אף עשויים להשתפר ולהיות קלים באופן מובהק – חולים רבים שמלאו להם 50 דיווחו כי מגיל זה לערך, חלה הקלה משמעותית בסימפטומים.

יחד עם זאת אצל חולים מסוימים עלולה הזאבת להופיע בצורתה החמורה ולגרום לסיבוכים חמורים ואף מסכני חיים.

חלק מהסיבוכים האפשריים הם:

פגיעה בכליות

הזאבת עלולה לפגוע בכליות ולגרום בהן לדלקת. במקרים חמורים עלול מצב זה להוביל לכשל כלייתי המהווה גורם מסכן חיים. כשל כלייתי הוא גורם המוות השכיח בקרב חולי זאבת.
לפיכך, חייבים חולי זאבת לבצע בדיקות תקופתיות של תפקודי הכליות, כדי לוודא שכל סימן לנזק כלייתי יטופל בהקדם האפשרי.

סיכון מוגבר לפיתוח מחלות אוטו-אימוניות נוספות

סטטיסטית, אצל כל חולה שלישי בזאבת, מתגלה מחלה אוטו-אימונית נוספת. לרוב מדובר בתסמונת סיוגרן (Sjorgren's syndrome) המתבטאת ביובש בפה ובעיניים ולוקה בה חולה זאבת אחד מכל 8.

מחלות המשפיעות על מערכת הדם, כמו אנמיה או וסקוליטיס, נפוצות יותר בקרב חולי זאבת מאשר באוכלוסיה הכללית. אנמיה היא מצב שבו קיים קושי בהובלת חמצן לאיברי הגוף השונים, דבר המתבטא בסחרחורות ועייפות. וסקוליטיס היא דלקת של כלי דם.
הסיכון לפתח קרישי דם גדול מהממוצע אצל חולי זאבת. היווצרותם עלולה לגרום מקרי שבץ (stroke) והתקפי לב. חשוב מאוד שחולי זאבת לא יעשנו – העישון מגביר את הסיכון ללקות בשבץ ובהתקפי לב.

מחלות לב

מחלת הזאבת עלולה לגרום לדלקת בשריר הלב (מיוקרדיטיס) או בקרום המקיף אותו (פריקרדיטיס), שני מצבים העלולים לגרום לחום ולכאבים בחזה. חשוב להקפיד על בדיקות סדירות של הלב כדי להפחית את הסיכון להתפתחות מצבים אלה.

דלקת עטפת הראות (Pleurisy)

דלקת עטפת הריאות (פלאורה) היא מחלה בה נפגעת הרקמה אשר עוטפת את הריאות ומחברת בינן לבין כלוב הצלעות. זאבת מגבירה את הסיכון לפתח מחלה זו כיוון שמערכת החיסון של החולה עלולה לתקוף ספציפית את הרקמה.

זאבת והריון

הסיכון לסיבוכים במהלך הריון, או להחרפת תסמיני המחלה בתקופה זו, קיים בקרב חולות זאבת.

אף-על-פי-כן, אם המחלה אינה חמורה והסימפטומים שלה נמצאים תחת שליטה, לא צפויות בעיות מיוחדות במהלך ההריון.

במקרים של זאבת חמורה יותר קיים סיכון מוגבר ל:

• הפלות.
• רעלת הריון: מצב הגורם בין השאר לעלייה בלחץ הדם ולאגירת נוזלים.
• לידה מוקדמת.