זפק - גוייטר - מידע רפואי

זפק או זפקת היא הגדלה לא תקינה של בלוטת התריס.

מהי בלוטת התריס?

בלוטת התריס, שנקראת גם תיירואיד (thyroid) או בלוטת המגן, היא בלוטה קטנה בצורת פרפר הנמצאת בצד הקדמי של צינור הנשימה,

במרכז הצוואר. בלוטה זו מייצרת ומפרישה הורמונים המסייעים בוויסות חילוף החומרים בגוף.

באופן רגיל, לא ניתן להבחין בבלוטת התריס. אך כשהיא מתנפחת היא יוצרת גוש באזור הגרון, שנקרא זפק (גויטר goiter). מימדי הזפק שונים מאדם לאדם. לרוב הנפיחות היא קטנה יחסית ואינה גורמת לסימפטומים, אך במקרים חמורים יותר הנפיחות עלולה לגדול בצורה משמעותית, כך שהיא תפגע בתהליך הנשימה ובבליעה.

עד כמה נפוץ הזפק?

זפק הוא מצב נפוץ, אם כי ברוב המקרים הנפיחות קטנה כל כך עד שלא ניתן לראותה.

זפק נפוץ יותר בקרב נשים מאשר בקרב הגברים.

יכולות להיות מספר סיבות להתפתחות הזפק, כולל פעילות יתר של בלוטת התריס (היפרתיירואידיזם), תת פעילות של בלוטת התריס

(היפרתיירואידיזם), הריון וחוסר יוד בתזונה.

הטיפול בזפק תלוי בסיבה להתפתחותו. אך לרוב, אם הזפק קטן ואינו גורם לסימפטומים, המטופל לא יקבל טיפול ויישאר במעקב עד שיתעורר הצורך בטיפול.

טיפולים אפשריים כוללים: טיפול הורמונלי חליפי בהורמונים של בלוטת התריס, תוספים תזונתיים של יוד וניתוח, השמור למקרים חמורים ביותר.

הסימפטום העיקרי של זפק הוא הנפיחות של בלוטת התריס, שיוצרת גוש באזור הגרון. ישנם שני סוגי זפק:

• זפק מפושט – מצב שבו כל הבלוטה מתנפחת וגדלה ומרגישה חלקה למגע.
• זפק קשרי – במצב זה חלק מסוים של הבלוטה מתנפח ומרגיש גושי למגע.

סימפטומים נוספים של זפק עלולים לכלול :

• שיעול.
• תחושת לחץ בגרון.
• קשיי בליעה ונשימה, אם כי מצב זה נפוץ פחות.

במקרים מסוימים לא ניתן לזהות את הסיבה להתפתחות הזפק. עם זאת, ישנם מספר גורמים שעלולים לגרום להתנפחות בלוטת התריס:

חוסר יוד

בעבר היה חוסר יוד הסיבה העיקרית להיווצרות זפק, מצב זה נשאר עדיין בעיה רצינית במדינות המתפתחות ובאזורים הרחוקים מהים.

יוד הוא יסוד קורט המצוי במי הים ובאדמה, משם הוא נכנס לשרשרת המזון. אפשר להגביר את כמות היוד בתזונה אם אוכלים דגים, פירות ים, ירקות ומוצרי חלב.

בלוטת התריס זקוקה ליוד על מנת לייצר את ההורמונים שלה. אם הגוף אינו מקבל כמות מספקת של יוד, הוא לא יוכל לייצר גם כמות מספקת

של הורמוני בלוטת התריס. במצב כזה, כשהבלוטה "מרגישה" שלא נוצר מספיק הורמונים היא תגדל במאמץ לייצר עוד ועוד.

מזה עשרות שנים נוהגים במדינות המתועשות להוסיף כמות קטנה של יוד למלח שולחן במטרה להפחית את מספר מקרי הזפק. אך בשנים אחרונות חלה עלייה מסוימת במקרים של חוסר ביוד. זה קורה כנראה בגלל שמספר הולך וגדל של אנשים מעדיפים תזונה דלת מלח ונמנעים מאכילת מוצרי חלב. במקרים כאלו אפשר ליטול תוספי תזונה שמכילים יוד ולהגיע לכמות היומית הדרושה – 150 מיקרוגרם.

המחסור ההתחלתי ביוד עלול להחמיר אם אוכלים תזונה העשירה במזונות גויטרוגניים. אלו מזונות שמעכבים את ההורמונים של בלוטת התריס

ויוצרים מצב מדומה של חוסר הורמונים. מזונות אלו כוללים:

• ירקות ממשפחת המצליבים כמו כרוב, כרובית, ברוקולי.
• כוסמת.
• צנון וצנונית.
• בוטנים.
• אפרסקים.
• תרד.
• פולי סויה ומוצרים המופקים מסויה, לרבות טופו.

אמנם חוסר יוד הוא הסיבה העיקרית להיווצרות זפק במדינות העולם השלישי, המצב במדינות המפותחות שונה ומושפע מגורמים נוספים.

פעילות יתר של בלוטת התריס

פעילות יתר של בלוטת התריס (היפרתיירואידיזם) עלולה להוביל להתפתחות זפק בשל כמויות עודפות של הורמוני בלוטת התריס. עודף ההורמונים גורם לגירוי יתר של הבלוטה ומוביל להתנפחותה.

הסיבה העיקרית לפעילות יתר של בלוטת התריס היא מחלת גרייבס (Grave's disease). המחלה גורמת למערכת החיסון לפתח נוגדנים ולשלוח אותם לאזור בלוטת התריס. הנוגדנים תוקפים את הבלוטה גורמים לה לשחרר כמות מוגברת של הורמוני בלוטת התריס.

תת פעילות של בלוטת התריס

גם תת פעילות של בלוטת התריס (היפותיירואידיזם) עלולה לגרום להתנפחות הזפק. חוסר בהורמונים שהבלוטה מייצרת גורם לגוף לגירוי

הבלוטה כדי שתייצר עוד הורמונים. מצב זה גורם לבלוטת התריס לגדול.

בנוסף לחוסר היוד בתזונה, אחד הגורמים העיקריים לתת פעילות של בלוטת התריס הוא מחלת השימוטו (Hashimoto's disease). בדומה למחלת גרייבס, גם במחלת השימוטו תוקפת מערכת החיסון את בלוטת התריס. אך במקום להגביר את פעילותה, מחלת השימוטו גורמת להפרעה בייצור ההורמונים. במצב כזה, הגוף גורם לבלוטת התריס לגדול כדי לפצות על החוסר בהורמונים ויוצר את הזפק.

עישון

מחקרים שנעשו לאחרונה הוכיחו כי קיים קשר בין עישון סיגריות לבין סיכון מוגבר להתפתחות הזפק. יתכן שהסיבה לכך היא שעשן הטבק מכיל חומר בשם תיוציאנאט thiocyanate, שמפריע לגוף להשתמש ביוד.

מעשנים שתזונתם דלה ביוד נמצאים בסיכון מוגבר לזפק.

גורמים אחרים

ישנם גם גורמים אחרים להתפתחות הזפק:

• הריון וגיל ההתבגרות – השינויים ברמות ההורמונים השונים המתרחשים בתקופות ההריון ובגיל ההתבגרות עלולים להשפיע על תפקוד בלוטת התריס ועל גודלה.
• שימוש בליתיום – ליתיום היא תרופה שמשמשת לטיפול במספר מחלות נפשיות כמו דיכאון ומניה-דפרסיה (הפרעה דו-קוטבית).
• זיהומים – קיימים מספר סוגי חיידקים, טפילים ופטריות שידועים ביכולתם לגרום להתפתחות זפק.
• דלקת – דלקת של בלוטת התריס היא מחלה שעלולה לגרום לכאב ולנפיחות של בלוטת התריס.
• מזונות גויטרוגניים – מזונות גויטרוגניים הם מזונות הגורמים להתפתחות זפק אם אוכלים אותם בעודף. מזונות אלו עלולים לדכא את תפקוד בלוטת התריס. הם כוללים: תרד, בוטנים, פולי סויה, טופו ועוד.
• עודף יוד – צריכה מוגזמת של יוד עלולה לנבוע מאכילת כמויות גדולות של מזונות העשירים ביוד, כולל פירות ים ואצות, במיוחד אצת קלפ kelp.
• חשיפה לקרינה וגידולים שפירים עלולים לפעמים לגרום להתפתחות זפק. כמו כן, גם סרטן.
• בלוטת התריס מהווה גורם נוסף לכך, אך זהו גורם נדיר יחסית.

זפק עלול להתפתח אצל כל אחד. הוא יכול להופיע מיד אחרי הלידה או בכל פרק זמן אחר בחיים. אך הוא שכיח יותר אחרי גיל 50. גורמי הסיכון הנפוצים להתפתחות הזפק כוללים:

• חוסר יוד
  חוסר יוד בתזונה, אם כתוצאה ממגורים באזורים בהם הקרקע דלה ביוד ואם כתוצאה מהעדפת מזונות דלים ביסוד קורט זה. בכל מקרה, נטילת תוספי תזונה המכילים יוד עשויה להפחית את הסיכון לזפק בצורה משמעותית.
• מין
  באופן כללי, נשים נוטות לפתח יותר מחלות של בלוטת התריס מאשר הגברים, לכן גם הסיכון שלהן לפתח זפק גדול יותר.
• גיל
  גיל מבוגר, מ-50 ואילך, מעלה את הסיכון להתפתחות הזפק.
• היסטוריה רפואית
  היסטוריה אישית או משפחתית של מחלות אוטו-אימוניות (בהן מערכת החיסון תוקפת את הגוף) גם מעלה את הסיכון לזפק.
• הריון וגיל המעבר
  מסיבות שאינן ברורות לגמרי, בעיות של בלוטת התריס נוטות להתפתח יותר אחרי הריון או הפסקת הווסת (גיל המעבר).
• תרופות מסוימות
  טיפולים תרופתיים מסוימים שכוללים מדכאי מערכת החיסון, תרופות נגד וירוסים, אמיודארון (תרופה לאי-סדירות בקצב הלב) וליתיום (תרופה למחלות פסיכיאטריות) מעלים את הסיכון לזפק.
• חשיפה לקרינה
  הסיכון להתפתחות זפק עולה אצל אנשים שעברו הקרנות לאזור הצוואר והחזה או אצל אלו שנחשפו לקרינה במקרה במתקן גרעיני.

במקרה של זפק הרופא יבצע בדיקה של הצוואר כדי להעריך את גודל הזפק ואת מידת נפיחותו. יש לבצע גם בדיקות נוספות כדי לגלות את הגורמים להתפתחות הזפק. אלה הן הבדיקות העיקריות:

תפקודי בלוטת התריס

בדיקת תפקודי בלוטת התריס היא בדיקת דם, המודדת את כמות ההורמונים שמיוצרים בבלוטת התריס ומופרשים למחזור הדם. עודף בשני הורמוני הבלוטה - תירוקסין ( T4 ( thyroxin וטריודותירונין ( T3 ( triiodothyronine – יצביע על מחלה שגורמת לבלוטת התריס להיות פעילה מדי כמו מחלת גרייבס.

אם המצב הפוך ובלוטת התריס אינה פעילה מספיק, אז בלוטת ההיפופיזה, שנמצאת במוח, תייצר הורמון אחר שנקרא TSH. TSH נוצר

ומשתחרר בגוף על מנת לגרות את בלוטת התריס ולגרום לה להיות פעילה יותר. לכן, רמות גבוהות של TSH יצביעו על תת פעילות של בלוטת התריס.

סריקת יוד רדיואקטיבי

במהלך סריקת יוד רדיואקטיבי מזריקים כמות קטנה של יוד רדיואקטיבי לווריד. יוד זה מצטבר בבלוטת התריס ומאפשר סריקה באמצעות מצלמה מיוחדת.

סריקה זו מאפשרת ללמוד על המבנה והתפקוד של בלוטת התריס. כמות הקרינה בבדיקה זו נחשבת לבטוחה עבור רוב האנשים, אך היא עלולה להיות לא מתאימה בתקופת ההריון.

בדיקת אולטרה-סאונד

באופן כללי, בדיקת אולטרה-סאונד נעשית באמצעות מכשיר המשדר גלי קול. בדיקה זו משמשת להדמיית מבנה, גודל ופגיעות שונות באיברים פנימיים וברקמות רכות בזמן אמת.

בדיקת אולטרה-סאונד של בלוטת התריס מאפשרת ללמוד על מה שקורה בתוכה – להעריך את גודלה או לבדוק אם קיימות קשריות מוגדלות, שלא התגלו במהלך הבדיקה הגופנית.

הטיפול שמקבלים אנשים שלוקים בזפקת תלוי בכמה נתונים:

• גודל הזפק.
• הסימפטומים שהזפק גורם.
• קיום של מחלה כלשהי של בלוטת התריס שגרמה להתפתחות הזפק מלכתחילה.

אם הבדיקות מצביעות על כך שהזפק קטן ובלוטת התריס פועלת בצורה תקינה – לא יומלץ על טיפול, אלא על מעקב בלבד.

טיפול באמצעות הורמונים

אם בבדיקות מתגלה מצב של תת פעילות של בלוטת התריס, אחת האפשרויות הטיפוליות היא להשתמש בהורמון סינתטי ל-תירוקסין (Eltroxin®) על מנת לחקות את התפקוד התקין של בלוטת התריס. ההורמון הסינתטי ניתן בצורת כדור שנוטלים אותו פעם אחת ביום.

תופעות הלוואי המוכרות של ההורמון הסינתטי כוללות: כאב בחזה, דופק לא סדיר והתכווצויות שרירים. תופעות אלה חולפות בדרך כלל תוך כמה ימים, כשהגוף מתרגל להורמון.

תופעות לוואי נפוצות פחות כוללות גם: דופק מואץ, בעיות שינה, שלשולים, כאבי ראש, גלי חום, הזעה מוגברת ואיבוד משקל. אנשים שחווים תופעות לוואי כאלה צריכים לפנות לרופא המטפל כדי שיתאים להם את המינון.

ברוב המקרים הטיפול בהורמון ל-תירוקסין נמשך כל החיים.

תרופות ממשפחת תיונאמידים (Thionamides)

במצב של פעילות יתר של בלוטת התריס, החולה עשוי לקבל תרופות mercaptizol (Mercaptizol®) ו- PTU (Propil-Thiocil®) propilthiouracil, השייכות למשפחת תיונאמידים. תרופות אלה, הנלקחות דרך הפה, מסייעות בהורדת רמות ההורמונים שבלוטת התריס מייצרת על ידי הפחתה הדרגתית של הייצור העודף שלהם. מאחר שהתרופות משפיעות ישירות רק על ייצור ההורמונים, יכולים לעבור מספר שבועות עד שמתחילים לראות ירידה ברמות ההורמונים בדם ולהרגיש את השפעתה.

תופעות הלוואי בלתי רצויות כתוצאה מהשימוש בתיונאמידים כוללות: פריחה קלה בעור, כאב במפרקים, בחילה וגרד בעור. במקרים נדירים תרופות ממשפחה זו עלולים לגרום לתופעה חמורה של ירידה בכמות כדוריות הדם הלבנות מסוג גרנולוציטים (אגרנולוציטוזיס). אם תופעה זו מתפתחת, זה קורה ב-3 החודשים הראשונים של הטיפול, בדרך כלל.

אנשים הנוטלים תיונאמידים חייבים לפנות לטיפול רפואי דחוף במצבים הבאים: חום גבוה, כאב גרון, כיבים בפה או סימנים אחרים של זיהום, כגון פריחה או נפיחות.

הטיפול בתיונאמידים יכול להמשך 2-4 חודשים עד שהבלוטה תחזור לתפקד בצורה תקינה.

טיפול ביוד רדיואקטיבי

מתן יוד רדיואקטיבי הוא טיפול נוסף בפעילות יתר של בלוטת התריס, שגורמת לזפק. במהלך הטיפול נוטלים את היוד דרך הפה וכשהוא מגיע לבלוטת התריס הוא הורס את התאים של הבלוטה וכך מצמצם את גודל הזפק.

עם זאת, טיפול זה עלול לגרום, בסופו של דבר, לתת פעילות של בלוטת התריס, כך שהמטופל יזדקק לטיפול הורמונלי.

תוספי יוד

אם הזפק התפתח עקב חוסר יוד, הרופא ימליץ על השלמת יוד באמצעות תוספים.

תוספי יוד ניתן לקנות גם בחנויות טבע ללא מרשם רופא, אך תמיד כדאי להיוועץ ברופא לפני שמתחילים לקחת אותם. זאת משום שכמות היוד הדרושה לגוף היא שונה עבור אנשים שונים.

בנוסף לכך, כמות גדולה מדי של יוד עלולה לגרום לבעיות בריאותיות ואף להיות בעלת השפעה רעילה.

ניתוח

אם הזפק מפריע לנשימה או לבליעה ואינו מגיב לטיפולים אחרים, עשוי הרופא להמליץ על ניתוח.

במסגרת הניתוח מסירים בדרך כלל חצי מבלוטת התריס. פעולה כזו מפחיתה את הייצור של הורמוני בלוטת התריס ומקטינה את הזפק. המנתח ינסה להסיר חלק מהבלוטה כדי להביא להקלה בסימפטומים מצד אחד, בעוד שהוא משאיר חלק גדול מספיק על מנת להמשיך ולייצר את הורמוני בלוטת התריס בצורה תקינה ומאוזנת, מצד שני. עם זאת, לא בכל המקרים אפשרי הדבר. לכן, במקרים הללו יידרש גם טיפול הורמונלי אחרי הניתוח.

בדרך כלל, הניתוח נחשב לבטוח יחסית. אך כל ניתוח, פשוט ככל שיהיה, טומן בחובו סיכון לסיבוכים. הסיבוכים האפשריים של ניתוח בבלוטת התריס כוללים:

• זיהומים לאחר הניתוח.
• נזק לעצבים המסייעים לשליטה בתיבת הקול, שעלול להוביל לצרידות תמידית.
• נזק לבלוטת הפארא-תיירואיד (בלוטה הקשורה לוויסות כמות הסידן בגוף). אם בלוטת הפארא-תיירואיד ניזוקה, יש לקחת תוספי סידן כל החיים.

הסיכון להתפתחות סיבוכים בעקבות הניתוח של בלוטת התריס עומד על 1%-2% מהמקרים.