22 ספטמבר 2019 כ"ב אלול תשע"ט
עודכן:  04.12.2012  באדיבות ה 

צרבת ורפלוקס, החזר קיבתי-ושטי - מידע רפואי

Gastro-esophageal reflux disease GERD
עודכן:  04.12.2012  באדיבות ה 

מבוא

מחלת החזר קיבתי-ושטי, המכונה גם רפלוקס, היא בעיה שכיחה הנגרמת עקב דליפת מיצי העיכול החומציים מהקיבה חזרה אל הוושט. הוושט הוא צינור שרירי וארוך המחבר את חלל הפה אל הקיבה.
סימפטומים אופייניים לרפלוקס כוללים:
  • צרבת – כאב צורב או תחושת חוסר נוחות בחזה המתפתחים לאחר ארוחה.
  • טעם חמוץ לא נעים בפה – מצב הנגרם עקב עליית מיצי הקיבה חזרה לתוך הפה.
  • כאב וקושי בבליעה – מצב המכונה דיספאגיה.
 
רבים חווים התקפי רפלוקס מדי פעם, אך אם הסימפטומים חוזרים, נמשכים לאורך זמן ואינם חולפים מאליהם יש להתייחס למצב כאל מחלה שדורשת טיפול.

טיפול

לרוב יומלץ על טיפול הדרגתי הכולל, בשלב ראשון, שינויים בתזונתו של המטופל והקפדה על אכילת ארוחות קטנות ומרובות. במידה ששינויים אלו אינם משפרים את המצב יומלץ על טיפול באמצעות תרופות נוגדות חומצה, שמסייעות לנטרל את השפעת מיצי הקיבה החומציים. במקרים חמורים, שאינם מגיבים לטיפול תרופתי, עלול להיות צורך בניתוח.

גורמים

ככל הנראה, רפלוקס נגרם על ידי שילוב של מספר גורמים. החשוב מבין כולם הוא ליקוי בתפקוד השריר של סוגר הוושט התחתון.
הסוגר מתפקד כמסתם שנפתח כדי לאפשר מעבר מזון לקיבה ונסגר כדי למנוע עליה של מיצי קיבה חזרה לוושט. במקרה של רפלוקס, סוגר הוושט התחתון אינו נסגר לגמרי ומאפשר למיצי העיכול לזלוג אל מחוץ לקיבה.
גורמי סיכון להתפתחות רפלוקס כוללים:
  • עודף משקל או השמנת יתר.
  • הריון.
  • תזונה עתירת שומן.
 

סיבוכים

סיבוך נפוץ של רפלוקס הוא גירוי של רירית הוושט והתפתחות דלקת ושט המכונה אסופגיטיס (esophagitis). במקרים חמורים עלולים להתפתח כיבים (פצעים שטחיים פתוחים) בוושט אשר גורמים לכאב ומקשים על הבליעה.
סיבוך נדיר אך חמור של רפלוקס הוא סרטן הוושט.

שכיחות המחלה

רפלוקס הוא מצב שכיח. על פי הערכות, אחד מתוך 5 אנשים יחווה לפחות התקף אחד של רפלוקס בשבוע ואילו אחד מכל 10 אנשים יסבול מהסימפטומים של רפלוקס על בסיס יומיומי.
המצב עלול להתפתח בכל גיל, אפילו אצל ילדים, אך רוב הסובלים הם לאחר גיל 40. גברים ונשים סובלים מרפלוקס במידה שווה, אך גברים נוטים לסבול יותר מסיבוכים.

תחזית החלמה

רוב האנשים מגיבים היטב לטיפול התרופתי. עם זאת, אצל כמחצית מהמטופלים יחזרו הסימפטומים לאחר שנה. כתוצאה מכך, חלקם יזדקקו לטיפול תרופתי מתמשך על מנת לשלוט בסימפטומים מהם הם סובלים.

סימפטומים

סימפטומים של רפלוקס

שלושת הסימפטומים הנפוצים ביותר של רפלוקס הם:
  • צרבת.
  • עלייה של מיצי קיבה חומציים חזרה דרך הגרון אל חלל הפה.
  • קשיי בליעה (דיספאגיה).
 

צרבת

צרבת היא כאב שורף או תחושת חוסר נוחות באזור הנמצא מתחת לעצם החזה. לרוב יחמיר הכאב לאחר ארוחה או כשהאדם מתכופף או שוכב.

חזרת מיצי קיבה חומציים

חזרת תוכן הקיבה החומצי עלולה לגרום לטעם חמוץ ולא נעים בחלק העליון של הגרון או בחלקו האחורי של הפה.

קשיי בליעה

אחד מכל שלושה אנשים הסובלים מרפלוקס יפתח גם קשיי בליעה. חשיפת הוושט למיצי הקיבה החומציים עלולה לגרום להצטלקות ולהיצרות של הוושט ולהקשות על מעבר המזון ובליעתו.
אנשים נוהגים לתאר תחושה זו כאילו חתיכת מזון נתקעה באזור עצם החזה.

סימפטומים נפוצים פחות של רפלוקס

לעתים יתכנו סימפטומים שכיחים פחות הנגרמים עקב הגירוי והנזק לרירית הוושט. אלו כוללים:
  • תחושת חולי.
  • שיעול בלתי פוסק, שלעיתים מחמיר בלילה.
  • כאב בחזה.
  • צפצופים.
  • עששת.
  • דלקת גרון הגורמת לכאב גרון ולצרידות.
 
אצל חולי אסתמה שסובלים גם מרפלוקס תיתכן החמרה בסימפטומים של האסתמה עקב גירוי דרכי האוויר על ידי מיצי הקיבה.

סימפטומים אצל תינוקות ופעוטות

אף שהורים רבים אינם מודעים לכך, רפלוקס הוא מצב שכיח גם בקרב תינוקות ופעוטות מתחת לגיל שנתיים, אצלם הוושט קצר וצר יותר, בהשוואה למבוגרים.
סימנים שעלולים להצביע על רפלוקס אצל תינוקות וילדים קטנים כוללים:
  • פליטות תכופות, בדרך כלל סמוך למועד האכילה או עד שעתיים אחרי הארוחה.
  • בכי תכוף.
  • עצבנות.
  • ריח רע מהפה.
  • קשיי שינה.
  • קימור הגב בזמן ולאחר האכילה.
  • סירוב לאכול, למרות שהתינוק שמח למצוץ מוצץ או אצבע.
 
רבים מהסימפטומים עשויים להופיע מדי פעם, אך אם הם תכופים ואינם חולפים מאליהם, יש לפנות לרופא.

מתי לפנות לרופא?

אנשים שסובלים מצרבת פעם או פעמיים בחודש, ככל הנראה אינם זקוקים לטיפול רפואי. אפשר להקל על הסימפטומים על ידי שינויים בתזונה ונטילת תרופות שאינן דורשות מרשם רופא להקלה על צרבת.
יש לפנות לרופא אם הסימפטומים תכופים או חמורים והמטופל זקוק לתרופות על בסיס שבועי או יומי. יתכן שמצב זה מצריך מתן תרופות מרשם שיעזרו לשלוט בסימפטומים ולמנוע סיבוכים.
 

גורמים

גורמים לרפלוקס

ההנחה היא כי רוב מקרי הרפלוקס נגרמים עקב בעיה בשריר של סוגר הוושט התחתון. סוגר זה נמצא בחלק התחתון של צינור הוושט, המקשר בין חלקו האחורי של הגרון אל הקיבה.
סוגר הוושט התחתון פועל כמסתם. הוא נפתח כדי לאפשר מעבר מזון לקיבה ונסגר כדי למנוע ממיצי הקיבה לעלות חזרה לתוך הוושט. אצל אנשים הסובלים מרפלוקס חלה החלשות של הסוגר. מצב זה גורם לסימפטומים האופייניים, ובראשם, לצרבת.

גורמי סיכון

אף שהגורם להחלשות סוגר הוושט התחתון אינו ודאי, ידועים מספר גורמי סיכון:
  • עודף משקל או השמנת יתר. אלו עלולים להגביר את הלחץ על הקיבה ולכן להחליש את סוגר הוושט התחתון.
  • תזונה עתירת שומן. קצב פינוי מיצי הקיבה לאחר אכילת ארוחה שמכילה הרבה שומנים איטי.
  • שימוש בטבק או באלכוהול וצריכת קפה או שוקולד. אלו עלולים לסייע להרפיית שרירי סוגר הוושט התחתון.
  • הריון. שינויים הורמונליים במהלך ההריון עלולים להחליש את סוגר הוושט התחתון ולהגביר את הלחץ על הקיבה.
  • בקע סרעפתי. מצב הנגרם כשחלק מהקיבה נדחף כלפי מעלה דרך הסרעפת (שריר שעוזר בתהליך הנשימה).
  • מצבי דחק (סטרס).
 
מצב המכונה שיתוק קיבה (gastroparesis), הגורם להאטה בקצב ריקון מיצי העיכול מהקיבה, עלול אף הוא לגרום לרפלוקס. עודף מיצי העיכול הנותר בקיבה לאורך זמן עלול לדלוף חזרה אל הוושט דרך סוגר הוושט התחתון.
שיתוק קיבה שכיח בקרב אנשים הלוקים בסוכרת מאחר שרמת סוכר גבוהה בדם עלולה לגרום לנזק בעצבים שמווסתים את פעילות הקיבה.

תרופות

תרופות מסוימות עלולות לגרום להרפיית סוגר הוושט התחתון ולכן לגרום להתפתחות סימפטומים של רפלוקס. תרופות אלו כוללות:
  • חוסמי תעלות סידן – תרופות לטיפול ביתר לחץ דם.
  • נוגדי דלקת לא-סטרואידליים (NSAID's) – משפחה של תרופות נוגדות כאב כדוגמת איבופרופן.
  • נוגדי דיכאון ממשפחת המעכבים הבררניים של ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI’).
  • קורטיקו-סטרואידים (נגזרות של ההורמון קורטיזול) – חומרים בעלי פעילות נוגדת דלקת חזקה.
  • ביספוספונאטים – תרופות לטיפול באוסטיאופורוזיס.
  • ניטראטים – תרופות המשמשות לטיפול בתעוקת חזה.
 

אבחון

אבחון רפלוקס

ברוב המקרים יאובחן המצב לפי תיאור הסימפטומים מהם סובל המטופל. בירור נוסף ידרש רק אם:
  • המטופל סובל מקשיי בליעה.
  • הסימפטומים אינם משתפרים למרות טיפול תרופתי.
 
בדיקות נוספות נועדו לאשר או לשלול את האבחנה ולבחון גורמים אפשריים אחרים לסימפטומים, דוגמת תסמונת המעי הרגיז.

אנדוסקופיה

אנדוסקופיה היא בדיקה פולשנית המבוצעת באמצעות אנדוסקופ. זהו צינור ארוך, דק וגמיש שבקצהו מצלמה ומקור אור. האנדוסקופ מוחדר דרך פיו של המטופל, במורד הגרון. הבדיקה בדרך כלל אינה מבוצעת תחת הרדמה אך לרוב ניתנת תרופת הרגעה שמסייעת גם להרפיית בית הבליעה.
אנדוסקופיה נועדה לבדוק אם מיצי העיכול מהקיבה גרמו נזק לרירית שמצפה את הוושט. כמו כן מסוגלת הבדיקה לשלול מצבים רפואיים חמורים יותר שעלולים לגרום לצרבת, כמו סרטן הקיבה.

מנומטריה

אם באנדוסקופיה לא נמצאו עדויות לנזק לוושט ישקול הרופא להפנות את המטופל להמשך הבירור באמצעות בדיקת מנומטריה (manometry). בדיקה זו נועדה לבחון את פעילות סוגר הוושט התחתון על ידי מדידת הלחץ בתוך שריר הסוגר.
במהלך הבדיקה מוחדרת צינורית דקה דרך הנחיר, עד לאזור הסוגר התחתון בתוך הוושט. הצינורית מכילה מספר קולטנים שיכולים למדוד את הלחץ שמפעיל שריר הסוגר ולשלוח את תוצאות המדידה למחשב.
במהלך הבדיקה יתבקש המטופל לבלוע מזון ושתייה כדי לבדוק את יעילות התפקוד של סוגר הוושט התחתון.
הבדיקה אורכת כ-20-30 דקות. לרוב יאולחש הנחיר טרם תחילת הבדיקה. הבדיקה אינה גורמת לכאב אך בעקבותיה תיתכנה תופעות לוואי הכוללות דימום מהאף או כאב גרון. לרוב חולפות התופעות במהירות.
מנומטריה מסייעת לאבחן רפלוקס ואף עשויה לאבחן מחלות נפוצות פחות שעלולות לפגוע גם כן בפעילות התקינה של סוגר הוושט התחתון, לרבות עוויתות בשריר או הפרעת בליעה נדירה שנקראת אכלזיה (achalasia).

צילום בריום של מערכת העיכול העליונה.

אם קיימים קשיי בליעה יופנה המטופל לבצע צילום בריום של מערכת העיכול העליונה. זוהי דרך יעילה ביותר להעריך את יכולת הבליעה ולאתר בדיוק את מיקום הבעיה. באמצעות בדיקה זו ניתן לזהות חסימות או בעיות בשרירים הפועלים בתהליך הבליעה.

ניטור חומציות (pH) הקיבה במשך 24 שעות

מטרת ניטור חומציות הקיבה היא למדוד את רמת ה- pHבאזור הוושט. pH הוא מדד לחומציות. ככל שערך ה- pH נמוך יותר, כך מדובר במצב חומצי יותר.
בדיקה זו תבוצע אם תוצאות בדיקת מנומטריה לא העלו ממצא ודאי.
טרם ביצוע בדיקה זו יש להפסיק נטילת תרופות לטיפול ברפלוקס (שבעה ימים לפני הבדיקה) מאחר שהתרופות עלולות לשבש את תוצאותיה. חשוב להקפיד לאכול כרגיל במהלך הבדיקה, כדי להבטיח הערכה מדויקת של המצב.
במהלך הבדיקה מוחדרת צינורית קטנה שמכילה חיישן דרך האף אל החלק האחורי של הוושט. ההליך אינו גורם כאב, אך הוא עלול להיות מעט לא נוח. החיישן מתחבר למכשיר הקלטה נייד בגודל של נגן MP3, שמוצמד לגוף באזור המותניים. במהלך 24 שעות הבדיקה על הנבדק ללחוץ על מכשיר ההקלטה בכל פעם שהוא מרגיש סימפטומים ולרשום על דף מעקב מתי הסימפטומים קשורים לאכילה.
לאחר 24 שעות מוצא החיישן והנתונים נבדקים. אם תוצאות הבדיקה מאשרות עלייה פתאומית ברמות החומציות לאחר אכילה לרוב תיקבע אבחנה וודאית של רפלוקס.
 

טיפול

טיפול ברפלוקס

ניתן להקל על הסימפטומים באמצעות מספר דרכים, כמפורט:
  • ירידה במשקל. במידה שסובלים ממשקל עודף, הפחתת משקל עשויה להפחית את חומרת ותדירות הסימפטומים מאחר שעודף המשקל גורם ללחץ יתר על הקיבה.
  • הפסקת עישון. עישון טבק עלול לגרות את מערכת העיכול ולהחמיר את הסימפטומים.
  • אכילת ארוחות קטנות ותכופות יותר במקום שלוש ארוחות גדולות ביום. חשוב לוודא שאת הארוחה האחרונה של היום אוכלים כ- 3-4 שעות לפני השינה או טרם שכיבה במיטה.
  • יש לשים לב לגורמים שמחמירים את הרפלוקס לרבות אלכוהול, קפה, שוקולד, עגבניות או מזונות שומניים או מתובלים. לאחר שמזהים את המזונות שמעוררים התפרצות או החמרה של הסימפטומים מומלץ להימנע מאכילתם כדי לבדוק אם מושגת הקלה.
  • הרמת ראש המיטה בערך בכ- 20 סנטימטרים על ידי הנחת חתיכת עץ או לבנים מתחתיה. שינוי הזווית עשוי להפחית את הסימפטומים. יש לוודא שהמיטה יציבה לאחר ההגבהה. לא מומלץ להגביה את הראש באמצעות כריות נוספו מאחר שדבר זה עלול להגביר את הלחץ על הבטן.
 
אנשים שמקבלים תרופות לטיפול במחלות אחרות צריכים לבדוק עם הרופא אם הן עלולות לגרום לסימפטומים של רפלוקס. במידה שכן, רצוי להחליפן (אם אפשר). אין להפסיק כל טיפול תרופתי מבלי להיוועץ ברופא קודם לכן.

טיפול תרופתי

ניתן ליטול תרופות מסוגים שונים הכוללים:
  • תרופות ללא מרשם (over-the-counter, OTC).
  • מעכבי משאבת מימן (proton-pump inhibitors, PPI’s).
  • חוסמי קולטני היסטמין מסוג 2 (H2-receptor antagonists).
  • תרופות המגבירות את תנועתיות מערכת העיכול (pro-kinetics).
 
בהתאם לתגובת המטופל לטיפול התרופתי יוחלט על משך הטיפול.

תרופות ללא מרשם

ניתן לרכוש מספר תרופות ללא מרשם שעשויות להקל על הסימפטומים, בפרט במקרה של רפלוקס בדרגה קלה עד מתונה.
סותרי חומצה (Antacids) הן תרופות שמנטרלות את השפעת מיצי הקיבה החומציים.
  • אין ליטול סותרי חומצה יחד עם תרופות אחרות מאחר שסותרי החומצה עלולים לפגוע בספיגתן של חלק מהתרופות או לגרום נזק לציפוי של טבליות מסוימות. מומלץ להיוועץ עם הרופא או הרוקח.
 
תרופות ממשפחת האלגינאטים (Alginates) עשויות להוות תחליף לתרופות סותרות חומצה. תרופות אלה יוצרות מעטה שמגן על רירית הקיבה והוושט מההשפעות המגרות של מיצי הקיבה.

מעכבי משאבת מימן

אם לא חל שיפור בסימפטומים בעקבות שינויים באורח החיים ובתזונה עשוי הרופא להמליץ על נטילת תרופה ממשפחת מעכבי משאבת מימן במשך חודש. מעכבי משאבת מימן מפחיתים את כמות החומצה שנוצרת על ידי הקיבה.
מרבית המטופלים מסתגלים היטב לתרופות אלו אך יתכנו תופעות לוואי הכוללות:
  • כאב ראש.
  • שלשול.
  • תחושת חולי.
  • כאב בטן.
  • עצירות.
  • סחרחורת.
  • פריחה בעור.
 
כדי להפחית את הסיכון לתופעות לוואי ירשום הרופא את המינון הנמוך ביותר האפשרי של התרופה שעשוי להביא להקלה על הסימפטומים של המטופל. אם הטיפול אינו עוזר יתכן שיהיה צורך במינון גבוה יותר של התרופה.
במקרים מסוימים עלולים הסימפטומים להישנות לאחר תום הטיפול במעכבי משאבת מימן. על מטופל הסובל מסימפטומים נוספים או מסימפטומים שאינם עוברים למרות הטיפול התרופתי לפנות שוב לרופא. יתכן שהמטופל יזדקק לטיפול תרופתי מתמשך.

חוסמי קולטני היסטמין מסוג 2 ('חוסמי H2')

אם מעכבי משאבת מימן אינן עוזרים יכול הרופא להמליץ על תרופות אחרות ממשפחת חוסמי קולטני היסטמין מסוג 2 (H2-receptor antagonist) בשילוב עם מעכבי משאבת מימן (לטיפול קצר טווח, לרוב שבועיים) או במקומם.
חוסמי-H2 חוסמים את השפעותיו של היסטמין, חומר המשמש בגוף לייצור מיצי העיכול החומציים בקיבה, ולכן מסייעים בהפחתת כמויות החומצה בקיבה. תופעות לוואי של חוסמי-H2 אינן שכיחות אך עלולות לכלול:
  • שלשול.
  • כאב ראש.
  • סחרחורת.
  • עייפות.
  • פריחה בעור.
 
חלק מהתרופות ממשפחה זו נמכרות ללא מרשם רופא אך המינון שלהן נמוך ביחס למינון של תרופות המרשם. טרם קבלת החלטה על נטילת תרופה ממשפחה זו רצוי להתייעץ עם הרופא או הרוקח.

תרופות פרו-קינטיות

אלו הן תרופות הניתנות לפרק זמן קצר המגבירות את תנועתיות מערכת העיכול. נהוג לכנותן תרופות פרו-קינטיות (Pro-kinetics), היינו, 'מעודדות תנועתיות'.
תרופות פרו-קינטיות מגבירות את קצב התרוקנות הקיבה ולכן מיצי הקיבה אינם מספיקים לגרום לגירוי בוושט.
אצל חלק קטן מהמטופלים בתרופות פרו-קינטיות עלולים להתפתח סימפטומים הקשורים במערכת העצבים (מכונים 'סימפטומים אקסטרה-פירמידאליים'). אלו הן תופעות לוואי המתפתחות עקב השפעת התרופות על מערכת העצבים שכוללות:
  • עוויתות שרירים.
  • קושי לפתוח את הפה במלואו.
  • נטייה לשמוט את הלשון החוצה מהפה.
  • בליעת מילים תוך כדי דיבור.
  • שינויים לא תקינים ביציבה.
 
אם מבחינים בסימפטומים אלו יש להפסיק את נטילת התרופות הפרו-קינטיות ולפנות מיד לרופא או למוקד החירום. יתכן שהרופא יורה על הפסקת הטיפול. מרגע הפסקת נטילת התרופות אמורים הסימפטומים האקסטרה-פירמידאליים לחלוף תוך 24 שעות.
תרופות פרו-קינטיות אינן מומלצות לשימוש בקרב אנשים מתחת לגיל 20 עקב סיכון מוגבר לתופעות לוואי אקסטרה-פירמידאליות.

הליכים התערבותיים

לרוב יומלץ על ניתוח או על הליך התערבותי אחר רק במקרה של רפלוקס שאינו מגיב לטיפול אחר, לרבות לטיפול תרופתי. ניתן אף לשקול זאת אם המטופל סובל מסימפטומים חמורים ומתמשכים או אם המטופל אינו מעוניין או אינו יכול ליטול תרופות באופן קבוע.
אף שתיתכן הקלה בסימפטומים עלולים להתפתח סיבוכים שיובילו להתפתחות סימפטומים נוספים, כגון:
  • קשיי בליעה.
  • נפיחנות (גזים).
  • נפיחות בבטן.
  • חוסר יכולת לגהק.
 
טרם קבלת ההחלטה מומלץ לדון עם הרופא ביתרונותיו ובחסרונותיו של ההליך הנדון.
הליכים המשמשים לטיפול ברפלוקס כוללים:
  • ניתוח לפרוסקופי לתיקון רפלוקס בשיטת ניסן (LNF, Laparoscopic Nissen Fundoplication).
  • הזרקה אנדוסקופית של חומרים יוצרי נפח (endoscopic injection of bulking agents).
  • הצרה אנדוסקופית של סוגר הוושט התחתון (endoluminal gastroplication).
  • תוספת אנדוסקופית של שתלי הידרוג'ל (endoscopic augmentation with hydrogel implants).
  • צריבה אנדוסקופית באמצעות גלי רדיו (endoscopic radiofrequency ablation).
 

ניתוח לפרוסקופי לתיקון רפלוקס בשיטת ניסן

זהו אחד הניתוחים השכיחים לטיפול ברפלוקס קיבתי-ושטי.
הניתוח מבוצע בגישה זעיר-פולשנית (לפרוסקופית) ובמהלכו כורכים את החלק העליון של הקיבה מסביב לוושט ומקבעים אותו במקום. פעולה זו מכווצת את סוגר הוושט התחתון ואמורה למנוע את דליפת מיצי העיכול מהקיבה אל הוושט.

הליכים חדשניים

בעשור האחרון פותחו מספר שיטות חדשניות לטיפול ברפלוקס. בשל היותן חדשות אין עדיין מספיק מידע אודות יעילותן בטווח הבינוני והארוך.
השיטות הללו אינן פולשניות ואינן מצריכות ביצוע חתכים בגוף. לפיכך ניתן לערוך אותן תחת הרדמה מקומית ולשחרר את המטופל לביתו עוד ביום הניתוח.

הזרקה אנדוסקופית של חומרים יוצרי נפח

בשיטה זו משתמשים באנדוסקופ כדי לאתר את אזור החיבור בין הוושט לקיבה. הרופא משחיל צנתר דק דרך האנדוסקופ ומזריק דרכו תערובת של חומרים נוזליים ופלסטיים. ההזרקה גורמת להיצרות מקום החיבור ומסייעת למניעת דליפת מיצי הקיבה חזרה לוושט.
תופעת הלוואי השכיחה ביותר (אצל כמחצית מהמטופלים) של הליך זה היא כאב קל עד בינוני בחזה. תופעות לוואי אחרות כוללות:
  • קשיי בליעה.
  • תחושת חולי.
  • חום גבוה מעל 38 מעלות צלזיוס.
 
תופעות הלוואי חולפות בדרך כלל תוך מספר שבועות.

הצרה אנדוסקופית של סוגר הוושט התחתון

בשיטה זו משתמש הרופא באנדוסקופ כדי ליצור קפלים בתוך סוגר הוושט התחתון. קפלים אלו מגבילים את שיעור פתיחת הסוגר וכך נמנעת דליפה של מיצי העיכול מהקיבה.
תופעות הלוואי של הליך זה כוללות:
  • כאב בחזה.
  • כאב בטן.
  • הקאה.
  • כאב גרון.
 
לרוב יחול שיפור בשיעור תופעות הלוואי תוך מספר ימים.

תוספת אנדוסקופית של שתלי הידרוג'ל

שיטה זו דומה להזרקה אנדוסקופית אלא שבמקרה זה נעשה שימוש בחומר שנקרא הידרוג'ל כדי להצר את החיבור בין הוושט לקיבה. הידרוג'ל הוא חומר פלסטי גמיש, שדומה מאד לרקמה חיה.
הסיבוך הנפוץ ביותר של הליך זה הוא דליפת ההידרוג'ל החוצה מאזור המפגש בין הוושט לקיבה. מחקר שנערך בנושא מצא כי דבר זה מתרחש אצל כל מטופל חמישי. עם זאת, השיטה נחשבת לחדישה מאד וצפויה להשתפר בעתיד.

צריבה אנדוסקופית באמצעות גלי רדיו

בשיטה זו מוחדר בלון (דרך האנדוסקופ) לאזור חיבור הוושט עם הקיבה ומנופח שם. לבלון מוצמדות אלקטרודות זעירות המשחררות פעימות של חום. פעולת הצריבה יוצרת צלקות קטנות ברקמת הוושט וגורמת להצרתו על מנת להקשות על דליפת מיצי העיכול מהקיבה אל הוושט.
עדיין לא הצטבר מידע רב אודות בטיחותה של שיטה זו. סיבוכים ותופעות לוואי אפשריים כוללים:
  • כאב בחזה.
  • קשיי בליעה.
  • פציעה בוושט.
 

טבעת חרוזים מגנטית (LINK Reflux Management System)

טיפול חדשני ברפלוקס מבוצע באמצעות טבעת חרוזים מגנטית. טיפול זה אושר באביב 2012 על ידי מנהל המזון והתרופות בארה"ב (FDA) וכרוך בהחדרת טבעת חרוזי טיטניום מגנטיים על מנת לחזק את שריר הסוגר התחתון בוושט. הטבעת מוחדרת דרך חתך קטן בבטן.
החרוזים המגנטיים עוזרים לשמור על מסתם הוושט סגור במצב מנוחה וכך מונעים ממיצי העיכול לדלוף מהקיבה ולעלות לוושט. בזמן בליעה מאפשרת הטבעת פתיחה תקינה של מסתם הוושט.
הליך זה נראה יעיל ובטוח אך מאחר שמדובר בהליך חדשני עדיין לא ברורה מידת יעילותו ובטיחותו בטווח הארוך.

טיפול ברפלוקס אצל תינוקות ופעוטות

תינוקות ופעוטות הסובלים מסימפטומים קלים של רפלוקס אינם זקוקים לכל טיפול מאחר שלרוב הבעיה חולפת מאליה תוך מספר חודשים, עם גדילתם. אם מדובר בסימפטומים חמורים, יש להתייעץ עם הרופא.
האפשרויות הטיפוליות במקרים אלו כוללות:
  • הוספת חומרים מעבים דוגמת אלגינאט לחלב האם או לתחליף חלב.
  • אצל תינוקות יונקים, הרחקת מוצרי חלב פרה מתזונת האם המניקה. אפשר להשתמש בחלב סויה כתחליף.
אם אף אחד מהטיפולים אינם משיגים שיפור בסימפטומים עשוי רופא הילדים להמליץ על תרופות מסוג מעכבי משאבת מימן או חוסמי קולטני H2.
 

סיבוכים

סיבוכים של רפלוקס

כיבים בוושט

מיצי הקיבה החומציים החוזרים במעלה הוושט מהקיבה עלולים לגרום לנזק ולדלקת ברירית הוושט ואף להתפתחות כיבים. הכיבים עלולים לדמם, לגרום לכאב ולהקשות על הבליעה. באמצעות טיפול ברפלוקס ניתן לטפל גם בכיבים.
יכולים לחלוף מספר שבועות עד שמרגישים את השפעת התרופות המשמשות לטיפול ברפלוקס. לפיכך עשוי הרופא להמליץ על שימוש בתרופות נוספות כדי להקל על הסימפטומים גם בטווח הקצר. לרוב יומלץ על:
  • סותרי חומצה, המסוגלים לנטרל במהירות את השפעת מיצי הקיבה.
  • אלגינאטים, שיוצרים ציפוי מגן על רירית הוושט.
 
ניתן לרכוש תרופות אלו ללא מרשם רופא. מומלץ להתייעץ עם הרוקח באשר לסוג התרופה המתאים ביותר למצב.
תרופות סותרות חומצה מומלץ ליטול כשסובלים מסימפטומים או כשמצפים להתפרצותם (לדוגמה, לאחר ארוחה או לפני השינה). אלגינאטים רצוי לקחת לאחר הארוחה.
תופעות לוואי עקב שימוש בתרופות אלו אינן נפוצות אך הן עלולות לגרום לשלשול, להקאה ולנפיחנות ('גזים').

היצרות הוושט

נזק חוזר לרירית הוושט עלול לגרום להצטלקות של הרקמה ולהיצרות הוושט. מצב זה עלול לגרום לכאב ולקשיי בליעה.
בעיה זו תטופל בדרך כלל על ידי החדרת בלון זעיר להרחבת הוושט. הליך זה יבוצע לרוב תחת הרדמה מקומית.

תסמונת בארט

התקפי רפלוקס חוזרים עלולים להוביל לשינויים בתאי הרירית בחלק התחתון של הוושט. מחלה זו ידועה בשם תסמונת בארט או וושט על שם בארט (Barrett’s esophagus). על פי הערכות, כ- 10% מהלוקים ברפלוקס יפתחו את תסמונת בארט, רובם בגילאי 50-70. הגיל הממוצע בו מאובחנת לראשונה תסמונת בארט הוא 62.
תסמונת בארט בדרך כלל אינה גורמת לסימפטומים מעבר לאלו האופייניים לרפלוקס. החשש העיקרי עקב תסמונת זו הוא הפיכת תאי רירית הוושט לסרטניים, עם השנים, והתפתחות סרטן הוושט.

סרטן הוושט

בממוצע, אחד מתוך 200 אנשים הלוקים בתסמונת בארט יפתח סרטן בוושט.
גורמי סיכון להפיכת תאי רירית הוושט לסרטניים כוללים:
  • מין זכר.
  • סימפטומים של רפלוקס הנמשכים למעלה מ- 10 שנים.
  • לפחות שלושה התקפי צרבת וסימפטומים נלווים בשבוע.
  • עישון.
  • עודף משקל.
 
אנשים הנמצאים בסיכון מוגבר ללקות בסרטן הוושט יופנו לביצוע בדיקות אנדוסקופיות שגרתיות כדי לעקוב אחר מצב תאי רירית הוושט.
בשלבים ראשוניים ניתן לרפא את סרטן הוושט באמצעות טיפול פוטודינמי (photodynamic therapy, PDT). שיטה זו כרוכה בהזרקת חומר תרופתי מיוחד אשר מגביר את רגישות תאי רירית הוושט לאור ולאחר מכן, שימוש בקרן לייזר אנדוסקופית על מנת לשרוף את התאים הסרטניים.
 

זכויות חברי מכבי

לבירור בנוגע לזכאויות הנוגעות לחיסון שפעת בזריקה - לחצו כאן. למידע נוסף, יש לפנות למוקד מכבי ללא הפסקה.
מספר הטלפון: 3555* או 1700-50-53-53.