אגורפוביה - מידע רפואי

Agoraphobia

מעודכן לתאריך 11.11.2020 | באדיבות ה

אבחון אגורפוביה

אבחון אגורפוביה מסתמך על קיומם של הסימפטומים והסימנים האופייניים לאגורפוביה, על פי אמות מידה מקובלות. כאשר מופיעים סימפטומים נפשיים או התנהגותיים של אגורפוביה (למשל פחד לחוות התקף פאניקה במקום ציבורי והימנעות מיציאה למקומות אלו), יש לפנות לרופא המשפחה או לפסיכיאטר לצורך אבחון וטיפול.

במקרה שמופיעים סימפטומים גופניים כמו לחץ בחזה, קוצר נשימה או פלפיטציות (תחושת דופק מהיר או לא סדיר) יש לפנות לרופא המטפל ולבדוק אם תיתכן סיבה גופנית לסימפטומים אלו.

בדיקה על ידי פסיכיאטר

פסיכיאטר הוא רופא מומחה שעוסק באבחון וטיפול בהפרעות ומחלות הקשורות לנפש האדם. הפסיכיאטר עשוי לשאול על הסימפטומים שחווה המטופל, על מחשבותיו ורגשותיו, מצב רוחו ועל הרקע הכללי שלו.

הבדיקה על ידי פסיכיאטר נחוצה גם כדי לברר אם יתכן שהסימפטומים נגרמים על ידי בעיה נפשית אחרת, כגון פוביה חברתית (Social Phobia), הפרעה טורדנית-כפייתית (Obsessive Compulsive Disorder- OCD) או מצב פסיכוטי (Psychosis).

אם הסימפטומים נגרמים מבעיה נפשית שונה מאגורפוביה, יש לאבחנה ולטפל בה תחילה.

אנשים הסובלים מפוביה חברתית (פחד מחברת אנשים) נוטים להימנע ממצבים חברתיים מחשש למבוכה והשפלה בפני אחרים. במקרים קשים הם נמנעים אפילו מכניסה לחנויות או למקומות ציבוריים, והסימפטומים של הפרעה זו דומים לאלו של אגורפוביה.
הסובלים מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD) נמנעים לפעמים משהייה במקומות ציבוריים כי הם מפחדים להידבק בזיהומים שונים.
אדם שנמצא במצב פסיכוטי עלול להסתגר בביתו ולפחד לצאת עקב מחשבות שווא או הזיות.

עקרונות האבחון על פי DSM-5

העקרונות המרכזיים לאבחון אגורפוביה, נגזרים ממדריך ה-DSM-5- שפרסמה האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה American Psychiatric Association) ) בשנת 2013. אלו כוללים:

פחד מובנה וחרדה מפני לפחות 2 מ-5 המצבים האלה:
- שימוש בתחבורה ציבוירת (אוטובוס, רכבת, ספינה או מטוס)
- הימצאות במקומות פתוחים (מגרש חניה, טיילת, שוק, גשר וכדומה)
- הימצאות במקומות סגורים (קולנוע, קניונים, חנויות וכדומה)
- הימצאות מחוץ לבית לבד
האדם פוחד וחרד מפני מצבים אלו ,מפני שהוא חושב שהיחלצות מהם תהיה קשה והוא לא יוכל לקבל עזרה אם יזדקק לה במקרה של התפתחות סימפטומים דמויי התקף פאניקה או סימפטומים אחרים שיגרמו לו למבוכה.
הסיטואציות האגורפוביות כמעט תמיד מעוררות באדם חרדה ופחד קשים.
יש לאדם נטייה חזקה להימנע מהמקומות שמעוררים בו חרדה ופחד, או ללכת אליהם עם ליווי בלבד.
הפחד והחרדה אינם פרופורציונליים לסכנה הפונטצאלית הגלומה במקומות המעוררים באותם אנשים חרדה.
הפחד, החרדה וההימנעות הם מתמשכים - בדרך כלל לתקופה של 6 חודשים או יותר.
הפחד החרדה וההימנעות גרמים לפגיעה משמעותית מבחינה קלינית בתפקוד החברתי התעסוקתי ובתפקודים אחרים החשובים לאדם.
אם יש מצב רפואי אחרי (כגון פרקינסון או מחלות מעי דלקתיות) - הפחד, החרדה וההימנעות מוגזמים בבירור.
הפחד, החרדה וההימנעות אינם נמתנים להסברה טובה יותר עם תסמינים של הפרעה נפשית אחרת. למשל, התסמינים אינם משויכים לפוביה ספצפית או לסוג המצב; אינם קשורים למצבים חברתיים בלבד (כמו בחרדה חברתית); אינם קשורים באופן ספציפי לאובססיות (כמו בהפרעה טורדנית-כפייתית; תפיסות של פגמים במראה החיצוני (כמו בהפרעה טורדנית-כפייתית); תזכורות של אירועים טראומתיים (כמו הפרעת דחק פוסט-טראומתית); או פחד מנטישה (כמו בחרדת נטישה).
המטופל נמנע מהמצבים הללו, או נאלץ להתמודד איתם תוך חרדה ניכרת, או בליווי של מישהו.
הסימפטומים אינם נגרמים כתוצאה מהפרעה או ממחלה אחרת.

יש פסיכולוגים ופסיכיאטרים הסבורים שראוי להרחיב את עקרונות האבחון, כך שיכללו גם פחד שאינו קשור לסימפטומים של התקף פאניקה, זאת מאחר שחלק ניכר מהסובלים מאגורפוביה אינם סובלים מהתקפי פאניקה. אחרים טוענים שגם אצל הסובלים מאגורפוביה ללא הפרעת פאניקה, החרדה עדיין קשורה בפחד לחוות סימפטומים הדומים להתקף פאניקה.

בכל מקרה, ברור שלא מוכרחים להיות התקפי פאניקה על מנת לאבחן אגורפוביה, והטיפול באגורפוביה הוא בעיקרו זהה בשתי הגישות לאבחון.