הפרעה דו-קוטבית

הפרעה דו-קוטבית, שידועה גם בשם מאניה-דפרסיה, היא מחלה כרונית (מתמשכת) המאופיינת בתנודות חריפות של מצב הרוח, האנרגיה, החשיבה וההתנהגות, שנעות מקיצוניות אחת לשנייה. הסימפטומים הבולטים ביותר הם התנהגותיים, אך למחלה יש גם השפעות על התפקוד התפישתי (קוגניטיבי), על חילוף החומרים ואף על הלב. ההפרעה יכולה להתבטא באופן שונה אצל כל מטופל ומטופל והיא עלולה להתפתח בהדרגה או להתפרץ בפתאומיות בכל גיל, החל מהילדות וכלה בגיל המבוגר.

יתכנו מקרים שבהם האבחון עלול להיות שגוי בגלל המגוון הרחב של הסימפטומים.

הדיכאון הקשור עם הפרעה דו-קוטבית מתבטא במצב רוח ירוד מאד תקופה ממושכת, שבמהלכה אנשים עלולים להרגיש עצובים מאד וחסרי ערך, עד כדי הופעת מחשבות אובדניות. כיוון שבמקרים רבים תקופת הדיכאון מופיעה ראשונה, אזי ישנם אנשים שמאובחנים כלוקים בדיכאון הרבה לפני שמתפתח שלב המאניה ומאפשר אבחון הפרעה דו-קוטבית.

תקופת המאניה מתבטאת בתחושות התלהבות והתרוממות רוח מוגזמות, או רוגז מכל דבר קטן. במהלך המאניה אנשים חשים שמחה גדולה ומפתחים תוכניות ורעיונות שאפתניים ומוגזמים. הם עלולים למשל לבזבז כסף רב על דברים שברור שאינם יכולים להרשות לעצמם.

מאפיינים נפוצים נוספים של מאניה יכולים לכלול תחושת מרץ, חוסר רצון לישון או לאכול, דיבור מהיר ונטייה להתעצבן בקלות. אמנם בתקופה זו החולים מרגישים יצירתיים ורואים את המאניה שלהם כחוויה חיובית, אך יש לזכור ששלב המאניה עלול להידרדר לפסיכוזה (מצב שבו רואים או שומעים דברים שלא קיימים במציאות). מאניה המלווה במצב רוח קיצוני פחות מכונה היפומאניה.

להבדיל משינויים מקובלים במצב הרוח, אצל הלוקה בהפרעה כל התקף של דיכאון או של מאניה יכול להימשך מספר שבועות ואף יותר. הביטוי החמור של המחלה עלול להפריע לתפקוד היומיומי ולפגוע במערכות היחסים עם בני המשפחה והחברים.

דפוסי החילופים במצב הרוח משתנים מאדם לאדם. בשעה שאנשים מסוימים עלולים לסבול רק מ-2-3 התקפים של ההפרעה במהלך חייהם ולנהל חיים יציבים ביניהם, אחרים עלולים לחוות התקפים רבים.

הפרעה דו-קוטבית והתנהגות אלימה

נמצא שהחולים בהפרעה דו-קוטבית נוטים להתנהגות אלימה. לא ברור אם האלימות נובעת מההפרעה הדו-קוטבית או נגרמת על ידי היבטים אחרים של אישיותם או אורח חייהם.

ממחקר שוודי שפורסם בשנת 2010 עולה שהחולים בהפרעה דו-קוטבית אינם תוקפניים ואינם נוטים לביצוע פשעים אלימים יותר מאשר כלל האוכלוסייה. העובדה שיש שיעור גבוה של אנשים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית בסטטיסטיקה של עבירות אלימות קשורה כמעט תמיד לשימוש בסמים או באלכוהול.

אבחון וטיפול

בעיקרון האבחון וריכוז הטיפול מתבצעים על ידי רופא מומחה בפסיכיאטריה, בעקבות הפניה של רופא המשפחה. חלק מהמקרים של הפרעה דו-קוטבית דורשים התייחסות חירום. כשמתעורר חשש שהלוקה עלול לפגוע בעצמו או באחרים כתוצאה מהמחלה, גם אם אין רופא משפחה זמין, יש להגיע בהקדם עם הלוקה למחלקת מיון בבית חולים בו נמצא אותה עת רופא פסיכיאטר.

במקרים רבים הטיפול בהפרעה דו-קוטבית נמשך כל החיים. הטיפולים התרופתיים והאחרים יכולים לסייע בייצוב מצב הרוח ולהקל על הסימפטומים. למרות תופעות הלוואי שעלולות להתלוות לטיפול והטרחה הכרוכה בו, חשוב להקפיד על המשכיות הטיפול גם אם החולה סבור שהוא מרגיש טוב. בהיעדר טיפול המחלה עלולה להחמיר (בקרב אנשים שלוקים בהפרעה דו-קוטבית נרשם שיעור גבוה של התאבדויות).

כאשר ההפרעה מטופלת ניתן לחיות חיים מהנים ופוריים.

כל הזמן נערכים מחקרים מדעיים במטרה לשפר את תהליך האבחון, להעריך את יעילות הטיפולים השונים ולפתח עוד אמצעים שיסייעו לשמור על האיזון הנפשי בקרב הלוקים בהפרעה.

כמה נפוצה הפרעה דו-קוטבית?

הפרעה דו-קוטבית היא מחלה נפוצה יחסית, בערך אדם אחד מתוך 100 מאובחן כמי שלוקה בה. יחד עם זאת אנשי מקצוע רבים מאמינים שלמעשה קיים רצף של דרגות שונות של ההפרעה ושיעור גבוה יותר מהאוכלוסייה חווה אותה, ובסך הכול מדובר על כ- 6% מהאוכלוסייה. לא מעט אנשים אינם מאובחנים כי מעולם לא פנו לקבלת טיפול, ויש כאלו שמאובחנים בטעות כחולי דיכאון או שאינם מאובחנים כלוקים בהפרעה כי אינם תואמים את הקריטריונים הנוכחיים לאבחון.

המחלה עלולה להתפתח בכל גיל, אך לעיתים קרובות מתחילה בין הגילאים 18-24. הן גברים והן נשים עלולים ללקות בה, ללא תלות במעמד החברתי, במוצא האתני, בהשכלה או ברקע הכלכלי.

הפרעה דו-קוטבית מאופיינת על ידי תנודות תקופתיות במצב הרוח. השינויים במצב הרוח יכולים לנוע משמחה קיצונית (מאניה) לעצבות עמוקה (דיכאון). התקופות של מאניה או של דיכאון עלולות להימשך לעיתים מספר שבועות ואף יותר.

דיכאון

בתקופת דיכאון הסימפטומים האופייניים עלולים לכלול:

• הרגשת עצבות וחוסר תקווה ברוב שעות היום, כמעט כל יום, לפחות במשך שבועיים. ההרגשה כמעט שאינה מושפעת מהנסיבות והיא ברמה שאינה אופיינית להתנהגות רגילה.
• חרדה.
• חוסר אנרגיה ועייפות.
• קושי להתרכז ולקבל החלטות, נטייה מוגזמת להתלבט ובעיות זיכרון.
• איבוד הנאה ועניין בפעילויות יומיומיות או בדברים שהסבו שמחה או הנאה בעבר.
• תחושת ריקנות או נטייה לפרוץ בבכי.
• נטייה להתעצבן בקלות.
• תחושות בלתי מוצדקות של אשמה או ייאוש.
• תחושה פסימית לגבי הכול.
• ספקנות עצמית ותחושת חוסר ערך.
• הזיות ומחשבות שווא.
• חשיבה מופרעת או לא הגיונית.
• שינויים בתיאבון המלווים בירידה או בעלייה במשקל.
• הפרעות שינה מכל סוג, לרבות קשיי הירדמות, יקיצה באמצע הלילה או התעוררות בשעות בוקר מאד מוקדמות (ללא סיבה).
• חוסר מנוחה או לחילופין האטה בתגובות ובהתנהגות (כאלו שגם אנשים אחרים מסוגלים להבחין בהם).
• כאבים כרוניים (מתמשכים) ללא סיבה ידועה.
• מחשבות חוזרות על מוות, מחשבות על התאבדות ואף התנהגות אובדנית.

מאניה

לרוב, השלב המאני של הפרעה דו-קוטבית מופיע בעקבות 2-4 התקפי דיכאון והוא מאופיין בסימפטומים הבאים:

• תחושת שמחה והתעלות רבה ללא סיבה הגיונית (תחושת אופוריה).
• נטייה להתעצבן או להתרגז בקלות.
• דיבור מהיר מאד.
• תחושת מרץ רב.
• פעלתנות רבה וחוסר מנוחה גופני.
• מוטיבציה רבה לבצע דברים ולהגיע להישגים.
• תחושת חשיבות עצמית.
• הערכה עצמית מוגזמת.
• תחושה של המון רעיונות נפלאים חדשים ותוכניות חשובות. שינויים בלתי פוסקים בתוכניות (במקרים קשים יותר).
• אופטימיות מוגזמת.
• מחשבות מתרוצצות.
• קושי להתרכז ורגישות מוגברת להסחות דעת.
• חשיבה מופרעת ולא הגיונית.
• כושר שיפוט לקוי.
• חוסר עכבות בהתנהגות חברתית, הפגנת קרבה מופרזת בפנייה לאנשים.
• ירידה בצורך בשינה ובאכילה.
• התעסקות בדברים שלכאורה גורמים הנאה, אך בפועל יש להם השלכות הרסניות. למשל פיזור סכומי כסף גבוהים על בילויים או מוצרים יקרים, אפילו כאלו שהאדם אינו יכול להרשות לעצמו.
• חוסר ריסון עצמי בפעילויות שעלולות להוביל לתוצאות הרסניות. למשל בזבוז כספים, קבלת החלטות עסקיות גרועות או חוסר בררנות מבחינת מערכות יחסים מיניות.
• התנהגות תוקפנית.
• נטייה מוגברת להסתכן.
• עניין מוגבר במין.
• שימוש או התמכרות לסמים.

במקרים קשים החולה עלול לפתח סימפטומים פסיכוטיים (מחשבות שווא והזיות), שלרוב קשורים למחשבות גדלות, לחשש מרדיפה או לתכנים ארוטיים.

לעיתים אנשים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית אינם מודעים לתקופה המאנית של מחלתם. הם יהיו מזועזעים מהתנהגותם לאחר שתקופה זו חלפה, אך בעת ההתקף יחשבו שהסובבים אותם שליליים ואינם עוזרים.

התקפים חמורים

התקפים חריפים, הן של מאניה והן של דיכאון, עלולים לכלול פסיכוזה, היינו ניתוק מהמציאות. הלוקה עלול לחוות תחושות מוזרות כמו ראייה, שמיעה או הרחת דברים שלא קיימים במציאות (הזיות) ואף להאמין בדברים שנראים בלתי הגיוניים לאנשים אחרים.

אלו מבין החולים שחווים התקפים חמורים יותר בתדירות גבוהה יותר בהשוואה לחולים אחרים נמצאים בסיכון מוגבר להתאבדות. בגלל האופי הקיצוני של המחלה הם מתקשים לשמור על מקום עבודתם ועל מערכות יחסים וחברויות לאורך זמן.

סוגים של הפרעה דו-קוטבית על פי תדירות וסוג הסימפטומים

הפרעה דו-קוטבית מסוג 1

האדם לקה בהתקף מאניה אחד לפחות, עם או בלי התקפים קודמים של דיכאון.

הפרעה דו-קוטבית מסוג 2

החולה חווה לפחות התקף אחד של דיכאון ולפחות מצב (התקף) היפומאני אחד. ההתקף ההיפומאני דומה להתקף של מאניה, אך הוא חמור פחות וקצר יותר. התקף כזה יכול להימשך ימים ספורים בלבד.

במצב של היפומאניה יש לאדם מצב רוח מרומם, עצבנות ושינויים בתפקוד, אך בדרך כלל הוא מסוגל להמשיך בשגרת היומיום ובתפקוד התקין והמצב אינו מצריך אשפוז. תקופות הדיכאון בהפרעה דו-קוטבית מסוג 2 ממושכות יותר בהשוואה לתקופות ההיפומאניה.

ציקלותימיה

ציקלותימיה היא הצורה הקלה של הפרעה דו-קוטבית. צורה זו כוללת תנודות במצב הרוח, אך הן אינן חריפות כמו אלו המיוחסות להפרעה דו-קוטבית במלוא עוצמתה.

הפרעה דו-קוטבית בעלת מחזוריות מהירה

במקרים רבים אירועי הדיכאון והמאניה מופסקים על ידי תקופות של מצב רוח נורמאלי, אך אנשים מסוימים שלוקים בהפרעה דו-קוטבית עלולים לעבור מהר מאד מקיצוניות אחת במצב הרוח לקיצוניות שנייה, מבלי לחוות תקופות של מצב רוח מאוזן. תופעה זו מכונה הפרעה דו-קוטבית בעלת מחזוריות מהירה.

הפרעה דו-קוטבית מוגדרת כמהירה כשהחולים חווים לפחות 4 שינויים קיצוניים במצב הרוח במהלך 12 חודשים. התנודות במצב הרוח יכולות להתרחש מהר מאד, לפעמים אפילו תוך שעות.

הפרעה דו-קוטבית מעורבת

הפרעה דו-קוטבית מעורבת מוגדרת כך כאשר הסימפטומים של מאניה ושל דיכאון קורים באותו הזמן.

הגורם המדויק של הפרעה דו-קוטבית עדיין אינו מובן במלואו, אך המומחים סבורים שישנם מספר גורמים ששילובם מוביל להתפתחות המחלה. אלו כוללים גורמים תורשתיים, גופניים, סביבתיים וחברתיים. הגישה העדכנית גורסת שלאנשים מסוימים יש מועדות תורשתית להפרעה דו-קוטבית או לדיכאון, ושינויים סביבתיים וביולוגיים מסוימים יכולים להשפיע על התבטאות התורשה והתפרצות המחלה.

גורמים גופניים: חוסר איזון כימי במוח

בקרב אנשי המקצוע רווחת הדעה שהפרעה דו-קוטבית נובעת מחוסר איזון במתווכים העצביים במוח. מתווכים עצביים הם חומרים כימים דוגמת נור-אפינפרין, סרוטונין ודופמין שאחראים על וויסות ובקרה של תפקודי מוח רבים.

חוסר איזון ברמות המתווכים העצביים עלול לגרום לסימפטומים של הפרעה דו-קוטבית. לדוגמה, התקפי מאניה עלולים להתרחש כשרמות הנור-אפינפרין גבוהות מדי ואילו מצב של דיכאון עלול להתפתח כשרמות הנור-אפינפרין הופכות להיות נמוכות מדי.

גורמים תורשתיים

מהמחקרים עולה כי התפתחות ההפרעה הדו-קוטבית קשורה בצורה משמעותית לתורשה. לכן, בני המשפחה של אדם הלוקה בהפרעה נמצאים בסיכון מוגבר ללקות בה. עם זאת, לא נמצא גן יחיד ששיבושו אחראי להפרעה דו-קוטבית. המדענים סבורים ששילוב של מספר גורמים תורשתיים (כמה גנים) וסביבתיים מביאים להתפרצות ההפרעה. הבנה טובה יותר של המנגנונים התורשתיים שגורמים להפרעה עשויה לסייע בפיתוח תרופות המתאימות לטיפול במצב שקיים רקע תורשתי מובהק.

מספר מחקרים מצביעים על קשר בין הפרעה דו-קוטבית וסכיזופרניה, דבר המרמז על סיבה תורשתית משותפת.

יחד עם האמור, חלק מהמחקרים שבדקו תאומים זהים, הראו שבעוד שלתאום אחד יש את ההפרעה, התאום השני אינו לוקה בה כלל. תופעה כזו מוכיחה שלא רק התורשה אחראית על ההפרעה הדו-קוטבית.

גורמים סביבתיים

גם לסביבה יש תפקיד בהתפתחות ההפרעה. הסיבות הסביבתיות להתפתחות ההפרעה יכולות לכלול בעיות הקשורות להערכה עצמית, לאבדן משמעותי (של אדם קרוב או מערכת יחסים) או לסטרס (מצב לחץ נפשי) חזק.

בדרך כלל כדי לעורר התפתחות סימפטומים של הפרעה דו-קוטבית יש צורך בנסיבות או במצבים מלחיצים. למשל:

• התעללות גופנית, רגשית או מינית.
• פרידה מבן או בת הזוג.
• מות של בן משפחה קרוב או של אדם אהוב.

ארועים משני חיים כאלו, שמשפיעים בצורה משמעותית על האדם, עלולים לגרום לדיכאון. נציין כי גם מחלות גופניות עלולות לגרום לתקופות של דיכאון מתמשך. מצד שני אף ההפרעה הדו-קוטבית לכשעצמה עלולה להיות גורם מעורר של בעיות קשות בחיי היומיום, לרבות בעיות כלכליות, בעיות בעבודה, בלימודים ובמערכות היחסים.

גורמי סיכון

הפרעה דו-קוטבית מסוג 1 פוגעת באחוז דומה של גברים ונשים, אך הפרעה דו-קוטבית מסוג 2 או בעלת מחזוריות מהירה שכיחות יותר בקרב נשים (פירוט על הסוגים בפרק 'סימפטומים'). בכל מקרה, הפרעה דו-קוטבית מתחילה בין הגילאים 15 – 30.

הגורמים שעלולים להגביר את הסיכון ללקות בהפרעה זו כוללים:

• בן משפחה (ביולוגית) הלוקה בהפרעה דו-קוטבית.
• תקופות של סטרס (מצב לחץ נפשי) חזק.
• התמכרות לסמים (בייחוד קלים) או לאלכוהול.
• שינויים משמעותיים בחיים, כמו מוות או פרידה מאדם קרוב ואהוב.

הקשר בין הפרעה דו-קוטבית והתמכרות לאלכוהול או לסמים (בייחוד קלים)

לא פעם ההפרעה הדו-קוטבית וההתמכרות לטיפה המרה או לסמים (בייחוד קלים) מתרחשות באותה תקופה. כשהתמכרות לאלכוהול או לסמים והפרעה דו-קוטבית מתרחשות יחד הן עלולות להחמיר את הסימפטומים (אחת של השנייה) ולהפריע לטיפול בכול אחת מהבעיות.

במקרים מסוימים, הפרעה דו-קוטבית מוסווית על ידי האלכוהוליזם או על ידי ההתמכרות לסם. למרות שהתמכרות לסמים או אלכוהוליזם מהווים גורם סיכון משמעותי ללקות בהפרעה דו-קוטבית, הרי מצד שני הפרעה דו-קוטבית לכשעצמה מגבירה את הסיכון להתמכרות לאלכוהול או לסמים.

תסמונת קדם-וסתית וחומרת ההפרעה הדו-קוטבית

מתברר שכמעט שני שלישים מהנשים הלוקות בהפרעה דו-קוטבית סובלות גם מתסמונת קדם וסתית, עם נטייה מוגברת לתקופות של דיכאון. החמרת הסימפטומים של התסמונת הקדם וסתית קשורה לעלייה בחומרת ההפרעה הדו-קוטבית.

במחקר שערך דר' דיאז בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס (בוסטון) ואשר פורסם בכתב העת האמריקני של פסיכיאטריה, נמצא שנשים הלוקות בהפרעה דו-קוטבית שהיו להן סימפטומים קשים יותר לפני הופעת הווסת דיווחו גם על:

• סימפטומים רבים יותר של דיכאון או עלייה קיצונית במצב הרוח, ברמה שהפריעה לעבודתן או ללימודיהן.
• שכיחות גבוהה יותר של התקפי דיכאון, אך לא של מאניה או היפומאניה.
• חזרה מהירה יותר של הסימפטומים של הפרעה דו-קוטבית.

דר' דיאז מציין שיש לתת את הדעת על הקשר שבין ההורמונים הנשיים לבין ויסות מצב הרוח, במיוחד בקרב הנשים שרגישות לשינויים ההורמונאליים.

אבחון של הפרעה דו-קוטבית

כאשר הרופא המטפל (רופא המשפחה) חושד שמישהו לוקה בהפרעה דו-קוטבית הוא יפנה אותו לשם אבחון לפסיכיאטר (רופא מומחה בתחום בריאות הנפש).

מקרים הדורשים התייחסות חירום

כשמתעורר חשש שהמטופל עלול לפגוע בעצמו או באחרים כתוצאה מהמחלה, הוא יופנה מיידית על ידי רופא המשפחה למחלקת מיון בבית חולים בו נמצא אותה עת רופא פסיכיאטר. בשעות הערב והלילה יש תורנות וראוי לוודא שבבית החולים המסוים אכן נמצא אותה עת רופא פסיכיאטר בתורנות.

כאשר הקרובים ללוקה חושדים שהוא עלול לפגוע בעצמו או באחרים, ואין רופא משפחה זמין, יש לפנות מיידית עם הלוקה, בכול שעה של היממה, לבית חולים בו נמצא רופא פסיכיאטר בתורנות.

ככלל, מומלץ מאד שהקרובים של הלוקה, שערים ועדים לסימפטומים, ילוו אותו לרופא המשפחה, או לפסיכיאטר או לבית החולים. לעיתים רבות מדובר במצבים בהם המשפחה או החברים חשים חסרי אונים, או שאינם ערים לחומרת המצב. נדרשת מידה רבה של אומץ ונחישות שלא לוותר ולהגיע עם הלוקה לאבחון מקצועי, שכן כול התפשרות ומחשבה שמחר יהיה יותר טוב עלולה להסתיים באסון.

המצב עלול להסתבך כאשר מדובר בבוגר או בבוגרת הנמצאים במצב של התקף, ומסרבים לשתף פעולה ולהגיע לרופא. במקרה כזה ראוי להסתייע בכול קרוב או חבר כדי לשכנע את הלוקה בדרכי נועם להגיע לרופא.

לעיתים אין ברירה ויש לפנות טלפונית לפסיכיאטר המחוזי במשרד הבריאות כדי לבקש ביקור בית. בימים ובשעות הפעילות הרגילות פונים לפסיכיאטר המחוזי בלשכת הבריאות המחוזית תל-אביב, טלפון 03-5634810 ובשעות הלילה יש לפנות למגן דוד אדום בטלפון 101 ולבקש שירות חירום פסיכיטרי. המוקד יפנה לפסיכיאטר תורן שיקבע את הצורך בביקור בית.

הערכת מומחה (רופא פסיכיאטר)

ההערכה הפסיכיאטרית מתבצעת על ידי רופא מומחה בתחום הפסיכיאטריה. היא כוללת שאלות שנועדו לקבוע אם המטופל לוקה בהפרעה דו-קוטבית או לא, ומהו הטיפול היעיל ביותר עבורו.

במהלך התשאול המטופל יתבקש לתאר רגשות, מחשבות ודפוסי התנהגות. הוא יישאל לגבי הסימפטומים שהוא חווה ומתי הם הופיעו. הפסיכיאטר ישאל גם אודות ההרגשה לקראת ובמהלך התקפי המאניה או הדיכאון וינסה לברר אם היו לאדם מחשבות לפגוע בעצמו או באנשים אחרים.

הפסיכיאטר עשוי גם לבקש לשוחח עם בני המשפחה ועם החברים הקרובים כדי לקבל תמונה טובה יותר של המצב, וזאת לאחר קבלת הסכמתו של המטופל הבגיר. הוא יעמוד על הרקע הרפואי של המטופל ועל ההיסטוריה הרפואית המשפחתית, כדי לדעת אם למישהו מבני המשפחה הייתה או יש הפרעה דו-קוטבית.

במסגרת האבחון, עשוי הרופא הפסיכיאטר לבקש מהמטופל לנהל רישום יומיומי של מצב רוחו, רגשותיו, דפוסי השינה שלו וגורמים נוספים שיעזרו באבחון ובהתאמת הטיפול המיטבי.

בדיקות אחרות

הרופא עשוי לבקש מהמטופל לבצע בדיקת דם, בדיקת שתן ואף לעבור בדיקות גופניות נוספות כדי לשלול קיום מחלות שעלולות להוביל לחלק מהסימפטומים, כמו למשל מחלה של בלוטת התריס.

מעקב רפואי לאחר אבחון

בכל מקרה, מטופל שאובחן כסובל מהפרעה דו-קוטבית יצטרך להיות במעקב רפואי קבוע, כי במקביל להפרעה דו-קוטבית הוא עלול לסבול מבעיות בריאותיות נוספות או מתופעות לוואי של התרופות שנרשמו לו. תרופות מסוימות לטיפול בהפרעה דו-קוטבית גורמות לעלייה במשקל ויש לדבר השלכות המצריכות התייחסות.

שגיאות באבחון של הפרעה דו-קוטבית

אנשי מקצוע רבים המתמחים בבריאות הנפש מעריכים שחלק מהחולים מאובחנים לא נכון או שאינם מאובחנים כלל, ולכן גם אינם זוכים לטיפול מתאים. אבחון שגוי עלול לנבוע מכך שאמות המידה הקיימות לאבחון הפרעה דו-קוטבית אינן לוקחות בחשבון סימפטומים מסוימים, שאמנם אינם חמורים, אך עדיין פוגעים בתפקוד היומיומי ובאיכות החיים של החולים. סוגים מסוימים של הפרעה דו-קוטבית מאובחנים לעיתים בטעות כדיכאון.

על פי הדיווחים בכתב העת הבריטי של פסיכיאטריה (מרץ 2011), בין 10% ל-20% מהאנשים שמקבלים תרופות נגד דיכאון לוקים למעשה בהפרעה דו-קוטבית שלא אובחנה. לדברי דר' דניאל סמית מאוניברסיטת קארדיף "ברוב המקרים, חולים שמאובחנים בטעות כמי שסובלים מדיכאון קליני חוזר, מטופלים בנוגד דיכאון אחד (מונותרפיה) בלבד. אך כשמדובר בהפרעה דו-קוטבית טיפול כזה לא רק שאינו מביא להטבה אלא אף עלול להזיק למטופלים מסוימים".

דר' סמית מצא שדווקא אצל מטופלים עם נטייה לסימפטומים קלים של הפרעה דו-קוטבית הפגיעות החברתיות והירידה באיכות החיים היו משמעותיות יותר. אם בעבר נחשבה הפרעה דו-קוטבית לבעיה של שינויים קיצוניים וברורים במצב הרגשי הרי כיום מקובלת הגישה שקיימים סימפטומים 'עדינים' ומוגדרים פחות ולכן יש להתייחס לקשת של הפרעות דו-קוטביות.

סיבוכים של הפרעה דו-קוטבית

הפרעה דו-קוטבית מאופיינת בשינויים קיצוניים במצב הרוח, שעלולים לשתק את יכולת התפקוד היומיומית. אם לא מטפלים במחלה היא עלולה להוביל לבעיות רציניות:

• בעיות במערכות יחסים שמובילות לבדידות ולניתוק.
• קשיים במסגרות חברתיות הגורמים לירידה בהישגים בעבודה ובלימודים, לבעיות כלכליות ואף משפטיות.
• שימוש או התמכרות לסמים (כולל קלים) או לאלכוהול.
• התאבדות או תמותה בטרם עת בשל מחלות.

התמכרות לאלכוהול או לסמים (בייחוד קלים)

לא פעם ההפרעה הדו-קוטבית וההתמכרות לטיפה המרה או לסמים (בייחוד קלים) מתרחשות באותה תקופה. כשהתמכרות לאלכוהול או לסמים והפרעה דו-קוטבית מתרחשות יחד הן עלולות להחמיר את הסימפטומים (אחת של השנייה) ולהפריע לטיפול בכול אחת מהבעיות.

השימוש באלכוהול או בסמים מקשה על הטיפול בהפרעה דו-קוטבית. לכן, הטיפול בחולים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית שהם גם מכורים לאלכוהול או לסמים, דורש מומחיות מיוחדת ומצריך שיתוף פעולה של מספר אנשי מקצוע מיומנים בתחום. ישנן מסגרות מיוחדות מחוץ לקהילה שהתמחו בטיפול במקרים כאלו, דוגמת 'כפר איזון'.

במקרים מסוימים, הפרעה דו-קוטבית מוסווית על ידי האלכוהוליזם או על ידי ההתמכרות לסם. למרות שהתמכרות לסמים או אלכוהוליזם מהווים גורם סיכון משמעותי ללקות בהפרעה דו-קוטבית, הרי מצד שני הפרעה דו-קוטבית לכשעצמה מגבירה את הסיכון להתמכרות לאלכוהול או לסמים.

התאבדות

נטייה להתאבדות היא אחד הסיכונים המשמעותיים ביותר עבור אנשים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית. מחקרים שבדקו את הנושא מציינים שהסיכון להתאבדות גבוה פי 15-20 בקרב אנשים הסובלים מהפרעה זו בהשוואה לכלל האוכלוסייה, וכי רבע עד מחצית מהחולים יבצעו לפחות ניסיון התאבדות אחד במהלך חייהם.

מומלץ לבנות תוכנית פעולה בשיתוף עם המטופל, שתעזור לו להתמודד בזמן משבר עם רצון להתאבד או לפגוע בעצמו. תוכנית זו צריכה לכלול את הנקודות הבאות:

• רשימת סימני אזהרה וגורמים מעוררים (חברתיים או סביבתיים) המעידים על בוא התקף של הפרעה.
• הליך מוסדר להעלאה עצמית של מינון תרופה או נטילת תרופה נוספת (שאפשר לתת למטופל מראש) במקרה של מטופל שאצלו הסימפטומים של מאניה מתפרצים במהירות, או שהוא מזהה את הופעת סימני האזהרה המוקדמים.
• דרכים בהן החולה או מי שמטפל בו יכולים לקבל עזרה בזמן התפרצות הסימפטומים המסוכנים. אלו כוללות רשימת פרטי אנשי המקצוע שמטפלים בו, או כאלו שניתן ליצור איתם קשר בעת משבר.

מחקרים הוכיחו שאחוזי ההתאבדות נמוכים יותר אצל חולים שמתמידים לאורך זמן בטיפול. טיפול ארוך טווח בעזרת ליתיום (תרופה המשווקת בארץ בשם "ליקרביום®") עשוי להיות יעיל יותר בהפחתת שיעור ההתאבדויות בהשוואה לתרופות אחרות. החולים המטופלים בעזרת ליתיום צריכים להיות תחת מעקב קפדני, לעבור בדיקות דם ולקבל טיפולים פסיכולוגיים תומכים.

תמותה מוקדמת בגלל בעיות רפואיות

לא רק ההתאבדויות מעלות את הסיכון לתמותה בטרם עת של חולי הפרעה דו-קוטבית. מסתבר שההפרעה מגבירה את הסיכון לתמותה גם כתוצאה מזיהומים וממחלות לב וכלי הדם, לרבות מחלות כלי הדם במוח. מעבר לכך, נמצא שהחולים בהפרעה נוטים יותר מכלל האוכלוסייה לפתח מחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD), אסתמה, הידבקות ב-HIV ומיגרנה. לא נמצא קשר בין ההפרעה לבין הסיכון לפתח דמנציה (שיטיון) או ללקות בשבץ מוחי.

הגורמים להגברת הסיכון יכולים לכלול:

• תזונה לקויה.
• עישון
• צריכת אלכוהול.
• היעדר פעילות גופנית.
• שימוש בסמים.
• בדידות והעדר קשרים חברתיים תומכים.
• חוסר טיפול רפואי מתאים והזנחה עצמית.

הדברים עולים הן מדיווח של חוקרים בכנס השנתי של האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה (שנת 2009) והן ממחקר שהתפרסם בחורף 2010. המדענים סבורים שיש השפעה הדדית בין מחלות נפש כרוניות (מתמשכות) לבין מחלות גופניות.

הבעיות הבריאותיות המתלוות להפרעה הנפשית עלולות לגרום לסטרס כרוני (מצב דחק מתמשך) שגורם להעלאת רמות ההורמון קורטיזול בגוף. עלייה זו מגבירה את פעילות מערכת העצבים, מחמירה את המצב הנפשי ומקדמת תחלואה בסוכרת ובטרשת העורקים.

בנוסף לכך, השימוש לאורך זמן בתרופות אנטי-פסיכוטיות עלול לגרום להשמנה ולהפרעות בחילוף החומרים ולהגביר סיכון לסוכרת ולמחלות לב ולתמותה מהן. הנתונים הללו מדגישים את העובדה שהפרעות נפשיות הן מחלות מסכנות חיים.

חובה מוטלת על פסיכיאטרים המטפלים בלוקים במחלות נפש כרוניות, דוגמת הפרעה דו-קוטבית, לבצע בקרב מטופליהם גם בדיקות מעקב גופניות באופן שגרתי.

הפרעות אצל ילדים להורים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית

הסיכון של ילדים עד גיל 6, למשפחות בהן לפחות אחד ההורים לוקה בהפרעה דו-קוטבית, ללקות בהפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) או בהפרעות התנהגותיות אחרות, גבוה פי 6-8 בהשוואה לילדים שהוריהם אינם לוקים בהפרעה זו. בגילאים מאוחרים יותר, היינו גילאי בית הספר, לא נמצא הבדל משמעותי בשכיחות של ADHD בין ילדים שאחד ההורים לוקה בהפרעה דו-קוטבית ובין אלו שלא.

הדברים עולים ממחקר שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת פיטסבורג, ואשר פורסם בינואר 2011 בכתב העת האמריקאי לפסיכיאטריה. דר' אקסלסון שעמד בראש המחקר, מציין שכבר מגיל 4 ניתן לראות בעיות אצל חלק מהילדים שאחד ההורים שלהם לוקה בהפרעה דו-קוטבית. להערכתו טיפול בילדים בשלבים המוקדמים של הבעיות עשוי לסייע במניעת התפתחות הפרעות פסיכולוגיות והתנהגותיות קשות אצלם.

במחקר נמצא גם שבגילאי בית הספר הילדים להורים עם הפרעה דו-קוטבית סבלו יותר מהפרעות נפשיות דוגמת דיכאון, הפרעות חרדה והפרעות אכילה.

גם מחקרים אחרים מדגישים את העובדה שהפרעה דו-קוטבית אצל אחד ההורים במשפחה מהווה גורם סיכון חזק להתפתחות ADHD אצל הילדים ושחשוב להתייחס לשינויים במצב הרוח ובהתנהגות אצל הילדים כבר בגיל צעיר.

רגישות מוגברת לסטרס (מצבי לחץ) אצל ילדים להורים עם הפרעה דו-קוטבית

מחקר קנדי שפורסם במאי 2011 בכתב העת רפואה פסיכולוגית, מגלה שילדים להורים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית רגישים יותר למצבי סטרס, אפילו כאלו הנגזרים משגרת היומיום. הדבר בא לידי ביטוי בכך שגופם מפריש כמויות גדולות מהרגיל של הורמון הסטרס קורטיזול.

קורטיזול הוא הורמון שהגוף מפריש בתגובה לסטרס בעקבות פחד, חרדה או חשיפה למצב מסוכן. הקורטיזול משפיע גם על הורמונים אחרים ועל חלק מהמתווכים העצביים בגוף. המדענים סבורים שלקורטיזול יש תפקיד מפתח בהפרעות מצב הרוח.

לדברי דר' אלנבוגן שניהל את המחקר "אצל ילדים אלו התגובתיות המוגזמת למצבי סטרס יכולה להסביר מדוע הם נמצאים בסיכון מוגבר להתפתחות הפרעה דו-קוטבית מאוחר יותר במהלך חייהם". החוקרים סבורים שהקניית דרכים להתמודדות עם סטרס, הן לילדים והן להורים, עשויה לסייע רבות בכול טווח זמן.

הטיפול בהפרעה דו-קוטבית

במקרים רבים הטיפול בהפרעה דו-קוטבית נמשך כל החיים, גם בתקופות ההפוגה בהן הלוקים במחלה מאוזנים. הסטטיסטיקה מראה שבממוצע הלוקים בהפרעה יחוו 5-6 התקפים במהלך 20 שנה. אם לא מטפלים בהתקפי דיכאון או מאניה הם עלולים להימשך 6 עד 12 חודשים. טיפול יעיל עשוי לשפר את המצב בצורה מהותית בתוך 3 חודשים.

הטיפול מנוהל בדרך כלל על ידי פסיכיאטר ומעורבים בו אנשי מקצוע נוספים מתחום בריאות הנפש, לרבות פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. הוא עשוי לכלול ולשלב את טיפולים הבאים:

• תרופות לטיפול בסימפטומים של דיכאון ומאניה הניטלות בעת התפרצות.
• טיפול תרופתי בעזרת מייצבי מצב הרוח - תרופות אלה נועדו למנוע התפרצות של התקפי מאניה, היפומאניה (מאניה בדרגת חומרה פחותה) ודיכאון והן ניטלות על בסיס יומי לאורך זמן.
• הדרכה המלמדת את המטופלים לזהות אלו גורמים מעוררים אצלם את התקפי הדיכאון או המאניה, ומהם סימני האזהרה המוקדמים להם.
• טיפול פסיכולוגי אישי או משפחתי.
• השתתפות בקבוצות תמיכה.
• טיפולים משלימים, לרבות אלו הנוגעים לתזונה ולהרפיה.

הטיפול במסגרת הקהילה ומחוץ לקהילה

הטיפולים יכולים להתבצע במסגרת הקהילה, היינו ביקורים תקופתיים אצל פסיכיאטר או פסיכולוג, או ביקור בתדירות המשתנה על פי הצורך במרפאת יום של קופת החולים או של בית חולים. מרפאת יום מרכזת את הטיפול בחולה והיא כוללת בדרך כלל אנשי מקצוע מתחומים שונים (פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי, מרפא בעיסוק, תזונאי).

חלק ניכר מהלוקים בהפרעה דו-קוטבית יכולים לקבל כמעט את כל הטיפולים הנדרשים במסגרת הקהילה, אולם במקרים מסוימים יתעורר צורך במסגרת סגורה שמחוץ לקהילה.

המסגרות שמחוץ לקהילה הן בתנאי פנימייה, ותקופת השהייה בהן נגזרת ממצבו של המטופל ומהתוכנית הטיפולית. המסגרות שמחוץ לקהילה נועדו להביא את הלוקה לאיזון, תוך שימוש בקשת טיפולים הוליסטית (מקיפה) ומעקב מתמשך אחר מצבו. מסגרות כאלו קיימות בבתי חולים (מסגרות אשפוז) אך גם במקומות ייעודיים אחרים, למשל 'כפר איזון' שהוא כפר טיפולי שצבר מוניטין רב ומהווה מסגרת ייחודית מוצלחת ברמה עולמית.

כאשר הדבר נדרש, אזי לטיפול במסגרות דוגמת 'כפר איזון' יתרון עצום, כיוון שבמהלך תקופה מוגדרת (בדרך כלל 6 חודשים) מקבל המטופל במקום אחד את הטיפול התרופתי, את הטיפול הפסיכולוגי (לרבות המשפחתי), משתתף בקבוצות תמיכה ולומד כיצד לשוב לחיים תקינים בקהילה.

אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי נועד רק למצבי חירום קשים, היינו:

• מצב בו הסימפטומים חמורים מאד.
• החולה התנתק מהמציאות (מצב פסיכוטי).
• קיימת סכנה שהחולה יפגע בעצמו או באחרים, לרבות חשש להתאבדות.

מעורבות המטופל וקרוביו בתוכנית הטיפולית

חשוב שאדם שאובחן כלוקה בהפרעה דו-קוטבית ישוחח עם הפסיכיאטר המטפל בו כדי להבין את מצבו ולהיות מעורב בתהליך קבלת ההחלטות לגבי הטיפול. ישנה גם חשיבות לכך שהסביבה התומכת, משפחה וחברים, תהיה ערה ומודעת למצב, כדי שתוכל לסייע באופן שוטף ובעת חירום.

הנחיות לעת חירום

התוכנית הטיפולית צריכה לכלול בין היתר גם תוכנית פעולה למצבי משבר. זו תעזור למטופל ולסביבה התומכת להתמודד בעת משבר עם ההתקף ואף עם רצון של המטופל לפגוע בעצמו. תוכנית זו צריכה לכלול את הנקודות הבאות:

• רשימת סימני אזהרה וגורמים מעוררים (חברתיים או סביבתיים) המעידים על בוא התקף של הפרעה. חשוב שאדם הלוקה בהפרעה דו-קוטבית יכיר את הגורמים שמעוררים אצלו התקפי מאניה או דיכאון וילמד לזהות את סימני האזהרה המוקדמים. לעיתים ההתקף לא יימנע אך יתאפשר למטופל לקבל עזרה בזמן.
  במצב זה החולה יכול לבצע בעצמו (על פי הנחיות שניתנו לו מראש על ידי הפסיכיאטר) כמה שינויים בשגרת הטיפולים שלו, כמו הוספת טיפול נגד דיכאון או תרופה אנטי-פסיכוטית, או לחילופין לפנות לקבלת הנחיות מהפסיכיאטר.
• הליך מוסדר להעלאה עצמית של מינון תרופה או נטילת תרופה נוספת (שאפשר לתת למטופל מראש) במקרה של מטופל שאצלו הסימפטומים של מאניה מתפרצים במהירות, או שהוא מזהה את הופעת סימני האזהרה המוקדמים.
• הנחיות למקרים בהם החולה לא יהיה מסוגל לקבל החלטות ולתקשר עם האנשים הקרובים אליו או עם הצוות המטפל בו.
• דרכים בהן החולה או מי שמטפל בו יכולים לקבל עזרה בזמן התפרצות הסימפטומים המסוכנים. אלו כוללות רשימת פרטי אנשי המקצוע שמטפלים בו, או כאלו שניתן ליצור איתם קשר בעת משבר.

טיפול תרופתי

הטיפול התרופתי נועד לייצב את מצב הרוח מהר ככל האפשר ולאזן את נפשו של המטופל. לאחר שמטרה זו מושגת ייקבע הטיפול התחזוקתי לטווח הארוך, תרופתי ואחר.

מספר סוגי תרופות מיועדות לטפל בהפרעה דו-קוטבית. כאשר תרופה אחת אינה מסייעת במידה מספקת ניתן לפנות לרופא כדי שישקול החלפתה בתרופה אחרת, או שישלב 2-3 תרופות בתוכנית הטיפולית כדי להגיע להשפעה מיטבית.

סוגי התרופות שנועדו לייצב את התנודות הקיצוניות במצב הרוח כוללים:

• ליתיום קרבונאט (המשווק בשם "ליקרביום®").
• תרופות נוגדות פרכוסים.
• תרופות נוגדות פסיכוזה.

תרופות אחרות שתמצאנה שימוש בטיפול:

• נוגדי דיכאון
• בנזודיאזפינים

חולים בהפרעה דו-קוטבית שסובלים גם מהתמכרויות לסמים או לאלכוהול, יזדקקו לטיפול נוסף בבעיית ההתמכרות, אחרת יהיה קשה לאזן את תנודות מצב הרוח האופייניות למחלה.

הפסקת הטיפול התרופתי

אין לחדול מנטילת תרופות ללא היוועצות בפסיכיאטר המטפל, שעה שהמטופל לא מרגיש טוב בעקבות הנטילה שלהן. הפסקת נטילה של תרופות עלולה להביא למצב בו כל שינוי קטן במצב הרוח עלול להידרדר לתנודות קיצוניות של מאניה או של דיכאון.

כאשר הרופא המטפל (פסיכיאטר) ממליץ על הפסקת נטילה של התרופות לטיפול בהפרעה דו-קוטבית הרי היא לא תבוצע בבת אחת. הפסקה תבוצע הדרגתית, היינו הפחתת המינון עד להפסקה תשתרע על פני תקופה של 4 שבועות לפחות, ובמקרה של ליתיום או תרופות אנטי-פסיכוטיות, עד שלושה חודשים.

אם המטופל מפסיק ליטול ליתיום מכל סיבה שהיא, עליו להיוועץ ברופא לגבי אפשרות נטילת תרופות אחרות כמו נוגדי פסיכוזה או ואלפרואט (תרופה נוגדת פרכוסים).

ליתיום קרבונאט (Lithium carbonate)

מדובר בתרופה על בסיס ליתיום, המשווקת בישראל בשם ליקרביום® (Licarbium®), אשר מיועדת לטיפול באירועי מאניה, היפומאניה ודיכאון. לרוב היא ניתנת לתקופה של 6 חודשים. זוהי תרופה וותיקה שנמצאת בשימוש למעלה מ-50 שנים ונחשבת ליעילה ביותר לטיפול בהפרעה דו-קוטבית. עם זאת, לא לגמרי ברור מנגנון פעולתה.

צוות חוקרים מאוניברסיטת קולוראדו גילה שליתיום מפחית תהליכים דלקתיים במוח על ידי שינוי בחילוף החומרים של DHA (חומצת שומן חיונית מסוג אומגה 3 שלנגזרות שלה יש השפעה נוגדת דלקת).

תהליכים דלקתיים לא רצויים גורמים לנזק לתאי המוח, כזה הקשור להתפתחות מחלות פסיכיאטריות דוגמת הפרעה דו-קוטבית, או מחלות ניווניות של המוח כמו מחלת אלצהיימר. החוקרים סבורים שליתיום מפחית תהליכים דלקתיים במהלך התקופה המאנית ובכך מקל על חלק מהסימפטומים של ההפרעה הדו-קוטבית.

אדם שמטופל באמצעות ליתיום חייב להקפיד על נטילת המינונים שהורה הרופא ולא להפסיק את טיפול בבת אחת על דעת עצמו, אפילו אם הוא מרגיש מצוין. חשוב שהרופא יתאים את מינון התרופה למטופל, כך שמחד יהיה יעיל ומאידך לא יגרום לתופעות לוואי כמו שלשול והקאה.

תופעות לוואי נפוצות של התרופה כוללות גם רעד, עלייה במשקל ובעיות במערכת העיכול. אדם שנוטל את התרופה וחווה תופעות לוואי חייב ליידע את הרופא המטפל בהקדם.

בתקופת הנטילה של ליתיום יעבור המטופל בדיקות דם ושתן תקופתיות (לפחות אחת ל-3 חודשים). כיוון שליתיום עלול לפגוע בבלוטת התריס ובכליות, יש צורך שהרופא יבדוק את תפקודיהן באמצעות בדיקות הדם והשתן אחת לחודשיים-שלושה בזמן שמתאימים את המינון ואחת לשנה לאחר מכן.

בתקופת נטילה של ליתיום יש להימנע מנטילת תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידליות (NSAIDs), המסייעות להקלת כאב ולהורדת חום, כדוגמת איבופרופן ("נורופן"®, "אדוויל"®) ודיקלופנק ("וולטרן"®), אלא אם הרופא המטפל הורה על כך.

תרופות נוגדות פרכוסים

תרופות נוגדות פרכוסים המשמשות לייצוב התנודות במצב הרוח בהפרעה דו-קוטבית כוללות:

• סודיום ואלפרואט (sodium valproate) הנמכר בארץ בשמות דפלפט®, ואלפוראל® ואורפיריל®.
• קרבמזפין (carbamazepine) הנמכר בארץ בשמות קארבי®, טגרטול®, טריל® וטימוניל רטרד®.
• למוטריגין (lamotrigine) הנמכר בארץ בשמות לאמוגין®, למיקטל®, למודקס® ולמוטריגין-טבע®.

בדומה לליתיום, משמשות תרופות אלו לייצוב מצב הרוח ולטיפול בהתקפי מאניה. למרות שנוגדי הפרכוסים משמשים בעיקר לטיפול באפילפסיה, מחקרים מצאו שהם יעילים גם לטיפול בכאב על רקע עצבי (נוירולוגי), לטיפול במיגרנות ובהפרעה דו-קוטבית.

במקרים שהמטופלים אינם מגיבים לטיפול בליתיום ניתן לשלב בטיפול תרופה נוגדת פרכוסים, אם כי לעיתים יעשה שימוש בתרופה נוגדת פרכוסים בלבד.

תופעות הלוואי הנפוצות של נוגדי הפרכוסים כוללות עלייה במשקל, רעידות וישנוניות.

לעיתים רחוקות התרופות עלולות לגרום לבעיות בריאותיות חמורות יותר כמו פריחה וגירויים בעור או בעיות בכבד.

ואלפרואט (valproate)

זוהי אחת התרופות הוותיקות (נמצאת בשימוש למעלה מ- 40 שנה) והיעילות שבמקור נועדה לטפל באפילפסיה. כיום היא משמשת גם לטיפול בהפרעות מצב רוח, במיגרנות ובמחלה תורשתית נדירה הגורמת לניוון שרירי עמוד השדרה (spinal muscular atrophy SMA).

יחד עם יעילותה יש לתרופה מספר מגבלות:

• התרופה אינה מומלצת לנשים בגיל הפריון, מאחר שהיא עלולה לסכן את העובר. הרופא ימליץ למטופלת להשתמש בה רק אם הוא סבור שאין חלופה אחרת בטוחה יותר. במצב כזה הרופא ינחה את המטופלת להשתמש באמצעים למניעת הריון.
• חולים המקבלים טיפול בוואלפרואט צריכים לבצע בדיקה של ספירת דם לפני תחילת הטיפול ולהמשיך במעקב 6 חודשים מאוחר יותר.
• שימוש ממושך בתרופה עלול להוביל לירידה בצפיפות העצם. מחקר שנערך לאחרונה גילה שוואלפרואט מפחיתה את ההיווצרות של שני חלבונים החשובים לשמירה על חוזק העצמות: קולגן שמהווה חלק מהמבנה החלבוני של העצם ושל אוסטאונקטין (osteonectin) שקושר סידן.

ולפרואט מול ליתיום

מחקר דני שפורסם ביולי 2011 בכתב העת הבריטי לפסיכיאטריה, מצא שליתיום יעיל יותר מוולפרואט לטיפול בהתקפי מאניה או דיכאון ובהתקפים מעורבים האופייניים להפרעה דו-קוטבית. החולים שקיבלו ליתיום נזקקו פחות לשינויי מינון או להוספת תרופות ופנו פחות לאשפוז בבית חולים לעומת חולים שקיבלו ולפרואט. ההבדל בין השפעת שתי התרופות בלט עוד יותר בטיפול בתקופות הדיכאון.

עם זאת, מחקר אחר שפורסם שבוע קודם על ידי קבוצת פסיכיאטרים קליניים מאוניברסיטת קולומביה, בכתב העת האמריקאי לפסיכיאטריה, לא מצא הבדל משמעותי בין ליתיום לבין ולפרואט בכול האמור לגבי הפחתת מספר ניסיונות ההתאבדות או הפחתת אשפוזים בעקבות תכנון מעשים אובדניים.

ממחקר בריטי שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד ואשר פורסם בשנת 2011, עולה שהשילוב של ולפרואט וליתיום הביא להפחתה במספר מקרי ההישנות של התקפי הפרעה הדו-קוטבית, בהשוואה לטיפול בוולפרואט בלבד.

קרבמזפין (Carbamazepine)

הטיפול מתחיל במינון נמוך שניתן להעלותו בהדרגה. עם תחילת הטיפול בקרבמזפין יש לבצע מספר בדיקות דם, כמו ספירת דם ותפקודי כבד וכליות ולחזור על בדיקות אלו 6 חודשים מאוחר יותר. במקרה שמטופל או מטופלת נוטלים תרופות נוספות, לרבות גלולות למניעת הריון, ינטר הרופא בזהירות יתר את העלאת המינון.

למוטריגין (Lamotrigine)

הטיפול בעזרת למוטריגין מתחיל במינון נמוך שניתן להעלותו בהדרגה על פי הצורך. מטופלים שמקבלים את התרופה צריכים לעבור בדיקה רפואית כללית מדי שנה.

נשים המטופלות בעזרת למוטריגין ונוטלות גלולות למניעת הריון צריכות להיוועץ ברופא לגבי האמצעים למניעת הריון.

במידה שבעקבות נטילת התרופה מתפתחת פריחה יש לפנות לרופא.

כשאנשים שחווים הפרעה דו-קוטבית בעלת מחזוריות מהירה, היינו תנודות קיצוניות ומהירות במצב הרוח שנע בין התרוממות רוח לבין דיכאון, ללא תקופות הפוגה, הרופאים ממליצים במקרים רבים על שילוב של ליתיום עם ואלפרואט. כאשר שילוב זה אינו מועיל, עשוי הרופא להמליץ על טיפול בעזרת ליתיום בלבד או על שילוב של ליתיום, ולפרואט ולמוטריגין.

תרופות נוגדות פסיכוזה

תרופות נוגדות פסיכוזה (אנטי-פסיכוטיות) ניתנות לפעמים גם לטיפול בהתקפי מאניה או היפומאניה והן עשויות לעזור במקרים שנוגדי הפרכוסים נכשלים. תרופות אלה כוללות:

ריספרידון (risperidone) - משווק בישראל בשמות ריספרדל®, ריספונד®, ריספרידקס®.

אולנזאפין (olanzapine) - משווק בישראל בשם זיפרקסה®.

קווטיאפין (quetiapine) - משווק בישראל בשם סרוקוול®.

זיפראסידון (ziprasidone) - משווק בישראל בשם גאודון®.

אולנזפין יכול לשמש כמייצב מצב רוח לאורך זמן ואילו קווטיאפין מיועד לטיפול באירוע דיכאון המופיע כחלק מההפרעה הדו-קוטבית.

התרופות האנטי-פסיכוטיות עשויות לעזור במיוחד במצב של הפרעות התנהגות קשות או סימפטומים חמורים. הרופאים ממליצים להתחיל את הטיפול במינון נמוך, כי התרופות עלולות לגרום לתופעות לוואי.

תופעות הלוואי עלולות לכלול טשטוש ראיה, רעידות, ישנוניות, יובש בפה, עצירות והפרעות בתפקוד המיני. התרופות עלולות גם לפגוע בזיכרון וביכולת הריכוז, לגרום לטיקים (תנועות בלתי רצוניות) בפנים או בגפיים וכן להביא לעלייה במשקל (מהווה בעיה רצינית בקרב ילדים המטופלים בתרופות אלו).

אנשים הנוטלים תרופות מקבוצה זו צריכים לעבור לפחות בדיקת בריאות שגרתית אחת כול שלושה חודשים, אך יתכנו גם בדיקות שכיחות יותר. הדבר חשוב במיוחד כאשר הם לוקים גם בסוכרת.

במידה שהטיפול אינו מביא למידת השיפור הרצויה יכול הרופא להמליץ על שילוב ליתיום וואלפרואט בטיפול.

טיפול בעזרת נוגדי דיכאון

אם המטופל נוטל תרופה לטיפול בהפרעה דו-קוטבית ומפתח דיכאון קליני, הרופא יבדוק אם התרופה נלקחת במינון המתאים ובמידת הצורך יתאים אותו למצב החדש.

הטיפול בדיכאון המתפתח כחלק מהפרעה דו-קוטבית דומה לטיפול בדיכאון קליני רגיל, היינו באמצעות תרופות נוגדות דיכאון. נדגיש שלא כל חולה הסובל מהפרעה דו-קוטבית יקבל נוגדי דיכאון, כי אצל חלקם עלולות תרופות אלה לעורר התקפי מאניה. במרבית המקרים לא תיווצר בעיה בעקבות שילוב של נוגדי דיכאון עם תרופות המייצבות את מצבי הרוח.

נוגדי דיכאון יעילים בכ-70% מהמקרים, אך יחלפו 2-4 שבועות עד שהם מתחילים להראות יעילות משמעותית. לפיכך חשוב להתמיד בנטילת נוגדי דיכאון גם אם לא מרגישים הטבה.

תופעות הלוואי הנפוצות ביותר של תרופות נוגדות דיכאון כוללות ירידה בחשק המיני וקושי להגיע לאורגזמה. לנוגדי דיכאון מהדורות הישנים, דוגמת TCA ומעכבי MAO עלולות להיות תופעות לוואי מסוכנות יותר הדורשות מעקב וניטור קפדני.

קיימים מספר סוגים של נוגדי דיכאון:

• נוגדי דיכאון טרי-ציקליים (tricyclic anti-depressants TCAs) כמו אמיטריפטילין (amitryptyline), אימיפראמין (imipramine) ודותיאפין (dothiepin).
• מעכבי ספיגה חוזרת בררניים של סרוטונין (selective serotonin reuptake inhibitors (SSRIs) כמו פלואוקסטין (fluoxetine), סרטראלין (sertraline), פארוקסטין (paroxetine) וציטלופראם (citalopram).
• מעכבי האנזים מונואמין אוקסידאז (monoamine oxidase inhibitors MAOIs) כמו פנלזין (phenelzene) ואיזוקרבוקסיד (isocarboxazid).
• נוגדי דיכאון חדשים כמו מירטאזאפין (mirtazapine), וולאפקסין (venlafaxine) ורבוקסטין (reboxetine).

בנזודיאזפינים

תרופות אלו שייכות למשפחת תרופות הרגעה ונוגדות חרדה, ולפיכך השימוש בהן עשוי להועיל גם להקלה על חרדה וגם לבעיות שינה. בדרך כלל הן משמשות לטיפול קצר טווח, כי חלקן עלולות לגרום להתמכרות ולתופעות גמילה.

תרופות אלו כוללות:

• קלונזפאם (clonazepam) - המשווק בישראל בשמות קלונקס® וריבוטריל®.
• לורזפאם (lorazepam) – המשווק בישראל בשם לוריבן®.
• דיאזפאם (diazepam) – המשווק בישראל בשמות אסיוול®, וליום® ודיאז®.
• אלפראזולאם (alprazolam) משווק בישראל בשמות אלפרוקס®, אלפרליד® וקסנגיס®.

תופעות הלוואי של בנזודיאזפינים כוללות ישנוניות, ירידה בקואורדינציה (התיאום התנועתי), בעיות בשיווי המשקל ובזיכרון.

השפעת תרופות לטיפול בהפרעה דו-קוטבית על המשקל

חלק ניכר מהתרופות המוצאות שימוש בטיפול בהפרעה דו-קוטבית גורמות להגברת התיאבון ולשינויים בחילוף החומרים שמובילים בסופו של דבר לעלייה במשקל. השמנה מהווה גורם סיכון משמעותי לבעיות בריאותיות כמו סוכרת, דלקת פרקים ומחלות לב ויש לה גם השלכות על המצב הנפשי של המטופלים. מומלץ לבצע בדיקות דם שגרתיות כדי לבדוק את רמות הסוכר והכולסטרול אצל אנשים שנוטלים תרופות לטיפול בהפרעה דו-קוטבית.

הסיכון לעלייה במשקל, כמו גם הסיכון לסבול מתופעות לוואי אחרות של התרופות, משתנה מאדם לאדם. יתכן שהתרופה שגורמת להשמנה תשמש רק לתקופה קצרה, עד שמצליחים לאזן את הסימפטומים, ולאחר מכן הרופא ימליץ על תרופה אחרת שיש לה פחות תופעות לוואי. יחד עם זאת יתכן שעבור חלק מהמטופלים העלייה במשקל תהיה בלתי נמנעת.

תזונה בריאה ומאוזנת, פעילות גופנית ויעוץ פסיכולוגי עשויים לסייע בשמירת משקל תקין ומיתון העלייה במשקל.

השפעת מייצבי מצב רוח ונוגדי פסיכוזה על המשקל

ליתיום ותרופות נוגדות פרכוסים הניתנות לאורך זמן (למעט למוטריגין) עלולות לגרום לעלייה במשקל. תרופות מקבוצת נוגדי הפסיכוזה אשר משמשות הן לטיפול בהפרעה דו-קוטבית והן לטיפול בסכיזופרניה עלולות לגרום לעלייה במשקל ותופעת לוואי זו מחמירה כאשר משלבים את נוגדי הפסיכוזה עם תרופות המשמשות לייצוב מצבי הרוח. הבעיה מדאיגה במיוחד כאשר מדובר בילדים ובבני נוער, כי הם עולים במשקל מהר יותר והרבה יותר מאשר בוגרים.

נוגדי דיכאון ומשקל

תרופות נוגדות דיכאון עלולות לגרום לחלק מהמשתמשים בהן לצבור משקל עודף, אם כי בדרך כלל התופעה אינה מתלווה לשימוש בדור החדש של התרופות, היינו מעכבי ספיגה חוזרת בררניים של סרוטונין (SSRIs).

פארוקסטין (המשווק בישראל בשמות סרוקסאט®, פארוטין®, פאקסט® ופארוקסטין-טבע®) ומירטאזאפין (המשווק בארץ בשמות מירו®, רמרון® ומירטאזאפין-טבע®) עלולים להגביר את הסיכון להשמנה, בהשוואה לנוגדי דיכאון אחרים. הסיכון לעלייה במשקל עולה כשמשתמשים בתרופות ישנות יותר מקבוצת TCA ומעכבי MAO.

גירוי מגנטי של המוח (Transcranial magnetic stimulation (TMS

הטיפול בעזרת גירוי מגנטי של המוח עושה שימוש בטכנולוגיה חדשנית של העברת גלים אלקטרו-מגנטיים באופן בלתי פולשני דרך עצמות הגולגולת, לתוך המוח. שיטה זו שקיבלה את האישור של מנהל המזון והתרופות בארה"ב (FDA) נמצאה יעילה בהקלת דיכאון קליני, הן כטיפול יחידני והן בשילוב עם תרופות. לעיתים השיטה יעילה בקרב מטופלים שלא הגיבו לטיפול התרופתי.

במהלך הטיפול מעבירים סדרת אותות חשמליים באמצעות אלקטרודות אלקטרו-מגנטיות לאזורי המוח שקשורים לוויסות מצב הרוח, לדיכאון ולהפרעות אחרות במצב הרוח. אותות אלו יוצרים שדה חשמלי שגורם לתאי העצב להגביר את הפרשת המתווכים העצביים שמשפרים את מצב הרוח, כמו סרוטונין, דופמין ונור-אפינפרין.

הגירוי החשמלי הוא עדין, אינו מכאיב ואינו מסב אי נוחות. המטופל נשאר ער במהלך הטיפול ואין צורך באשפוז, בהרדמה או בתרופות הרגעה, כך שהוא יכול לשוב לפעילות יומיומית מיד עם סיום הטיפול. כול טיפול אורך 20-30 דקות, ויש לחזור עליו אחת ליום 5 ימים בשבוע במשך מספר שבועות.

הטיפול ב-TMS נחשב לבטוח מאד. תופעות הלוואי בטווח הקצר הן בדרך כלל קלות. מטופלים מסוימים חשים עקצוצים בקרקפת או עוויתות של השרירים בפנים. אחרים מדווחים על כאב ראש שחולף בעקבות נטילת תרופה נוגדת כאב שאינה מצריכה מרשם רופא.

במחקר אמריקאי, שפורסם בכתב העת למדע הטיפולים בחשמל, במרץ 2011, נמצא שרוב המטופלים שקיבלו טיפול TMS במקביל לטיפול התרופתי, הרגישו הטבה בדיכאון ושיפור בתפקוד החברתי ובאיכות החיים תוך 1-2 שבועות. שני שלישים מהמטופלים דיווחו על ירידה במחשבות אובדניות כבר לאחר שבוע אחד של טיפולים במינון מוגבר. התוצאות מעודדות במיוחד לאור העובדה שהתקופה עד להשגת השפעה של תרופות אורכת 4-6 שבועות.

טיפולי הלם חשמלי (Electroconvulsive therapy ECT)

הטיפולים בעזרת הלם חשמלי עשויים להועיל למטופלים הסובלים מדיכאון קשה, או עם נטיות אובדניות, או לכאלו שטיפולים אחרים לא הצליחו לשפר את מצבם.

הטיפול מתבצע בהרדמה מליאה. לאחר שהחולה מורדם מועבר זרם חשמלי דרך המוח. חוקרים משערים שהמטענים החשמליים המשתחררים במהלך הטיפול גורמים לשינויים ביוכימיים במוח ובכך מביאים לשיפור מצב הרוח.

טיפולים פסיכולוגיים

הטיפול הפסיכולוגי מהווה חלק חשוב מאד מהטיפול בהפרעה דו-קוטבית. הוא מסייע למטופלים להתמודד עם הדיכאון ועם הסימפטומים הנוספים של המחלה ומקנה להם כלים לשיפור מערכות היחסים. אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש יכולים לכוון את המטופלים לסוג הטיפול שמתאים ונחוץ להם.

הטיפול המכונה 'קוגניטיבי התנהגותי' מהווה טיפול אישי נפוץ במקרה של הפרעה דו-קוטבית. השיטה מתמקדת בזיהוי התנהגויות ותפיסות שליליות ולא בריאות והחלפתן בגישות חיוביות. הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי עשוי לעזור גם בזיהוי הגורמים שמעוררים את התקפי המאניה או הדיכאון. בנוסף, לומדים המטופלים דרכים יעילות להתמודדות עם סטרס (מצבי לחץ) ועם מצבים קשים אחרים שהם נתקלים בהם בחיי היומיום.

בנוסף לטיפול האישי קיים גם הטיפול הקבוצתי שבמסגרתו לומדים המטופלים אחד מהשני כיצד להתמודד עם מצבים ובעיות, מפתחים מיומנויות תקשורת ודרכים ליצירת מערכות יחסים עם אנשים אחרים.

נציין גם את חשיבותו של הטיפול המשפחתי. טיפול משפחתי כשמו כן הוא, פגישות של המשפחה כולה עם פסיכולוג. הטיפול מסייע לזהות ולהפחית את מצבי המשבר והלחץ בתוך המסגרת המשפחתית. במסגרת זו לומדים בני המשפחה לתקשר טוב יותר אחד עם השני, לפתור סכסוכים ולהתמודד עם בעיות.

מעבר לאמור מומלץ לקבל ייעוץ הכולל מידע אודות ההפרעה הדו-קוטבית. מידע כזה עשוי לסייע למטופלים ולבני משפחותיהם להבין טוב יותר את המחלה וכיצד לחיות ולהתנהל עם המצב. מידע מתאים מאפשר מתן תמיכה טובה יותר לחולה, אפשרות השריית סביבה רגועה יותר ומודעות גבוהה יותר לסימני האזהרה האופייניים לתנודות במצב הרוח.

הטיפול בהפרעה דו-קוטבית בקרב נשים הרות או כאלו המנסות להיכנס להריון הינו מאתגר ומורכב בגלל שחלק מהתרופות עלולות להגביר את הסיכון למומים מולדים. אחת הבעיות היא שלא תמיד ברור מהו הסיכון המתלווה לנטילת התרופות לטיפול בהפרעה במהלך ההריון.

אגב, גלולות למניעת הריון עלולות לאבד מיעילותן כאשר מטופלת מקבלת תרופות מסוימות לטיפול בהפרעה דו-קוטבית, ולכן חשוב להיוועץ באשר לאמצעים היעילים למניעת הריון כאשר אין חפצים בו.

במקרה שמתכננים הריון יש להיוועץ ברופא המטפל, כדי זה יתאים את הטיפול התרופתי. חשוב לשקול במלוא כובד הראש את ההשלכות שיש לטיפול התרופתי בתקופת ההריון, או להיעדר טיפול כזה, הן על האישה והן על העובר.

רשויות הבריאות ממליצות על שיתוף פעולה בין המומחים לבריאות הנפש, רופא הנשים, המטופלת ובן זוגה. בנייה של תוכנית אישית לטיפול בהפרעה דו-קוטבית בעת הריון אינה בבחינת מותרות.

התרופות הבאות אינן מומלצות בדרך כלל עבור נשים בהריון אשר לוקות בהפרעה דו-קוטבית:

• ואלפרואט (valproate) - התרופה עלולה לסכן את התפתחות העובר במהלך ההריון וגם את זו של הילד שייוולד, בשלבים מאוחרים יותר של חיו.
• קרבמזפין (carbamazepine) – התרופה נחשבת לבעלת יעילות מוגבלת והיא עלולה לגרום נזק לעובר.
• ליתיום (lithium) – התרופה עלולה לגרום לנזקים אצל העובר, לרבות בעיות לב.
• למוטריגין (lamotrigine) – התרופה עלולה לגרום נזק לעובר.
• פארוקסטין (paroxetine) – התרופה עלולה לגרום לפגמים בלב אצל עוברים.

נטילה ממושכת של תרופות הרגעה ממשפחת הבנזודיאזפינים (benzodiazepines) מעלה את הסיכון ל'חיך שסוע' ולתסמונת התינוק הרפוי (floppy baby syndrome) לאחר הלידה (תופעה המתבטאת במתח שרירים ירוד).

בתקופת הנקה

יש לבדוק עם הרופא אלו תרופות לטיפול בהפרעה דו-קוטבית מתאימות למינקת, כי חלקן עלולות לעבור אל התינוק עם החלב.

מספר טיפולים משלימים עשויים לסייע. במרבית המקרים הם שואבים את הביסוס המדעי ממחקרים שהוכיחו את יעילותם בטיפול בדיכאון קליני.

ויטמינים

מחקרים מראים כי בקרב אנשים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית קיימת שכיחות גבוהה של חוסרים תזונתיים הנוגעים לוויטמינים מקבוצה B, ויטמין C, חומצות שומן חיוניות מסוג אומגה-3 וחומצת אמינו טאורין (בעלת השפעה מרגיעה על המוח). כן קיימת אצלם שכיחות גבוהה של אנמיה. השלמת הוויטמינים הנחוצים בצד הטיפול התרופתי עשויה להביא לשיפור בסימפטומים.

חומצות שומן מסוג אומגה-3

מחקרים רבים מראים שחומצות השומן מסוג אומגה-3 עשויות לשפר את תפקוד המוח ולסייע בטיפול בהפרעות נפשיות מסוימות, לרבות הפרעות קשב וריכוז, דיכאון וחרדה.

חלק מהמחקרים מצאו שלאומגה-3 יש השפעה מיטיבה במקרים של הפרעה דו-קוטבית.

• התגלה ששכיחותה של הפרעה דו-קוטבית נמוכה יחסית באזורים בהם התזונה הרגילה עשירה בחומצות שומן מסוג אומגה 3 (דגי ים דוגמת סלמון ואחרים).
• התברר שנטילת תוספים של אומגה-3 מסייעת להקלה על מצבי דיכאון אצל מבוגרים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית, אך אינה מסייעת במקרים של אירועי מאניה. יחד עם זאת, כשנחקרה נטילת מינונים גבוהים של אומגה-3 (למעלה מ-1300 מ"ג ליום) נמצא שהיא תורמת לשיפור קל בסימפטומים של מאניה אצל ילדים ובני נוער הסובלים מהפרעה דו-קוטבית, וזאת ללא תופעות לוואי משמעותיות.
• נמצא שמתן תוספי אומגה-3 יחד עם הטיפול התרופתי המקובל, משפר את הסימפטומים הן של מאניה והן של דיכאון בקרב מתבגרים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית. הטיפול המשולב מסייע גם לתפקוד היומיומי ולהשגת שליטה טובה יותר על ההתנהגות.

בנוסף לאמור צריך לזכור שלאומגה-3 יש יתרונות בריאותיים חשובים נוספים.

ס-אדנוזיל-ל-מתיונין (S-adenosyl-L-methionine SAMe)

תוסף התזונה SAMe הוא סוג של חומצת אמינו, שמסייע לתפקוד המוח ולהקלה במצבי דיכאון. נדגיש כי SAMe עלול לעורר התקפי מאניה אצל מטופלים מסוימים, בדומה להשפעה של תרופות נוגדות דיכאון.

היפריקום (St. John's wort / Hypericum)

צמח מרפא זה עשוי לסייע לטיפול בדיכאון בדרגה קלה ומתונה. יחד עם זאת, בגלל שמנגנון הפעולה שלו דומה לזה של נוגדי דיכאון, הוא עלול לגרום להתפרצות התקפי מאניה אצל מטופלים מסוימים.

חשוב להיוועץ ברופא או ברוקח לפני השימוש בהיפריקום וליטול אותו בזהירות מתבקשת, כי הוא עלול ליצור תגובות בלתי רצויות עם תרופות רבות, לרבות תרופות נוגדות דיכאון וגלולות למניעת הריון.

דיקור סיני (אקופונקטורה)

אקופונקטורה היא שיטת טיפול הנהוגה ברפואה הסינית המסורתית. השיטה מתבססת על נעיצה בעור של מחטים דקות מיוחדות, בנקודות מסוימות בגוף. ישנן עדויות רבות לכך שהדיקור עשוי לסייע בהקלה על דיכאון, אך עדיין אין די מחקרים מדעיים שיאשרו את יעילותו. אין מניעה לנסות אקופונקטורה, כי השיטה בטוחה (בתנאי שמתבצעת על ידי איש מקצוע מיומן בעל ידע מתאים). ניתן ורצוי לשלב אותה יחד עם הטיפולים האחרים בהפרעה דו-קוטבית.

עיסוי

עיסוי עשוי לסייע בהקלה על חרדה ועל סטרס (מצבי לחץ) שעלולים לגרום להחמרת הסימפטומים הנפשיים אצל הלוקים בהפרעה דו-קוטבית.

אזהרות

למרות שהטיפול בעזרת רפואה משלימה עשוי לסייע, חשוב לזכור:

• טיפולי רפואה משלימה אינם מחליפים את הטיפול השגרתי בהפרעה דו-קוטבית. גם אם מטופלים נעזרים בשיטות טיפול משלימות הם חייבים להמשיך בנטילת תרופותיהם ולהגיע לכל הביקורות אצל הרופא המטפל ולכל המפגשים עם היועץ או עם הפסיכולוג.
• יש להיות גלוי עם הצוות המטפל ולעדכן אותו בכל הטיפולים המשלימים שהמטופל מקבל.
• מומלץ להתייעץ עם אנשי מקצוע מתחום הרפואה לפני שמתחילים טיפול משלים כזה או אחר. כדאי להכיר ולהיות מודע ליתרונות ולחסרונות של כול טיפול כזה עבור המטופל, לרבות האם וכיצד הטיפול המשלים ישפיע על פעולת התרופות שהמטופל נוטל.

אורח חיים בריא בצל הפרעה דו-קוטבית

אנשים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית צריכים לאמץ מספר עקרונות התנהגותיים שיעזרו להם לשמור טוב יותר על האיזון בחייהם וכדי לקבל את התמיכה וההבנה מסביבתם הקרובה.

העדר הסימפטומים של המחלה מושג לא רק בזכות תרופות וטיפול זה או אחר, אלא בזכות העובדה שהלוקים בהפרעה לומדים להתמודד איתה ומקפידים הן על הטיפול והן על אורח חיים בריא.

הימנעו משימוש בסמים או משתייה מוגזמת של אלכוהול

התמכרות לסמים, שתייה מוגזמת של אלכוהול והנטייה לנטילת סיכונים לא הגיוניים כלולות בקשת ההתנהגויות אשר קשורות להפרעה דו-קוטבית. אלו מהוות מכשול מהותי לטיפול במחלה. אם המטופל אינו מצליח להיגמל בכוחות עצמו, עליו לפנות לעזרת אנשי מקצוע.

נתקו יחסים שאינם בריאים עבורכם

הקיפו את עצמכם באנשים בעלי גישה חיובית, כאלו השוחרים את טובתכם, שלא ישפיעו לרעה על התנהגותכם ועל מצב הרוח שלכם. הימנעו מחברת אנשים צורכי סמים או אלכוהול כדי למנוע פיתוי.

הימנעו ממצבים מלחיצים (ככול הניתן)

מצבי סטרס (לחץ) עלולים לגרום להתפרצות התקף של מאניה או של דיכאון.

עסקו בפעילות גופנית סדירה באופן קבוע

אימון גופני מתון (אירובי, כזה שמאיץ את הדופק) המתבצע באופן סדיר ועקבי מסייע לייצוב מצב הרוח, להתמודדות עם מצב רוח ירוד ולהקלה על דיכאון. פעילות גופנית גורמת למוח לשחרר אנדורפינים (חומרים המשרים תחושה כללית טובה), מסייעת לשינה טובה, מחזקת את תחושת הערך העצמי ועוזרת לשמור על הבריאות.

עסקו ביוגה ואמצו שיטות להפגת מתחים

יוגה היא שיטת התעמלות הודית שעשויה לסייע בהפחתת דיכאון ולמתן שינויים במצב הרוח שאופייניים להפרעה דו-קוטבית. מעבר לכך, יש ליוגה יתרונות בריאותיים נוספים.

למדו שיטות הרפיה שונות לרבות מדיטציה וטאי-צ'י לשם השגת הקלה על מתח וסטרס (לחץ).

תכננו פעילויות שמסבות לכם הנאה

פעילות מהנה יוצרת תחושת הישג ומשפרת את מצב הרוח.

תזונה בריאה ומאוזנת

פנו לתזונאי מוסמך לשם קבלת יעוץ תזונתי. הדבר חשוב במיוחד כאשר נוטלים תרופות העלולות להשפיע על משקלכם (חלק מהתרופות נוגדות הדיכאון ונוגדות הפסיכוזה עלולות לגרום לעלייה במשקל כחלק מתופעות הלוואי שלהן).

הקפידו על שינה טובה

חוסר בשעות שינה או שינה מופרעת עלול להשפיע לרעה על מצב הרוח ולגרום להחמרת הסימפטומים של הפרעה דו-קוטבית. קבלו מידע לגבי שעות השינה הנחוצות לכם (בהתאם לגיל) ולגבי הדרכים שתבטחנה שינה ומנוחה איכותית ומספקת.

השיגו מידע ואל תתביישו לבקש הדרכה

למדו על ההפרעה הדו-קוטבית ושתפו בידע זה את בני המשפחה והחברים. הבנת המחלה תעזור לכם ולסביבה לדעת עם מה אתם צריכים להתמודד. כך גם תזכו בתמיכת האנשים שסובבים אתכם.

השתתפו בקבוצות תמיכה

הצטרפו לקבוצת תמיכה המיועדות לאנשים במצבכם. מהר מאד תיווכחו שעוד הרבה אנשים טובים מכול המעמדות נמצאים במצבכם. תוכלו לחלוק עימם בקלות יחסית את החוויות וללמוד כיצד הם מתמודדים עם בעיות הדומות לשלכם.

נסו להיות ממוקדים במטרותיכם

היו ממוקדים במטרותיכם. מאחר שמדובר במחלה שההתאוששות ממנה אורכת זמן רב, חשוב לשמור על המוטיבציה להחלים ולהתמקד במטרות לטווח הארוך.

מניעת התקפים חמורים של הפרעה דו-קוטבית

אמנם לא קיימת דרך שתמנע לחלוטין את אירועי המאניה או הדיכאון, אך איתור סימני האזהרה המוקדמים עשוי למנוע את החמרת הסימפטומים. למדו לזהות את הסימנים המקדימים התקף ושתפו את בני המשפחה והחברים הקרובים בסימנים אלו. כך תוכלו להיערך טוב יותר ואף לטפל בבעיה מבעוד מועד, לפני שהיא מחמירה.

כאשר אתם מרגישים התפתחות של התקף מאניה או דיכאון פנו בהקדם לעזרה רפואית או נקטו באמצעים שגובשו מבעוד מועד עם הפסיכיאטר המטפל.