הפרעה דו-קוטבית, שידועה גם בשם מאניה-דפרסיה, היא מחלה כרונית (מתמשכת) המאופיינת בתנודות חריפות של מצב הרוח, האנרגיה, החשיבה וההתנהגות, שנעות מקיצוניות אחת לשנייה. הסימפטומים הבולטים ביותר הם התנהגותיים, אך למחלה יש גם השפעות על התפקוד התפישתי (קוגניטיבי), על חילוף החומרים ואף על הלב. ההפרעה יכולה להתבטא באופן שונה אצל כל מטופל ומטופל והיא עלולה להתפתח בהדרגה או להתפרץ בפתאומיות בכל גיל, החל מהילדות וכלה בגיל המבוגר.

יתכנו מקרים שבהם האבחון עלול להיות שגוי בגלל המגוון הרחב של הסימפטומים.

הדיכאון הקשור עם הפרעה דו-קוטבית מתבטא במצב רוח ירוד מאד תקופה ממושכת, שבמהלכה אנשים עלולים להרגיש עצובים מאד וחסרי ערך, עד כדי הופעת מחשבות אובדניות. כיוון שבמקרים רבים תקופת הדיכאון מופיעה ראשונה, אזי ישנם אנשים שמאובחנים כלוקים בדיכאון הרבה לפני שמתפתח שלב המאניה ומאפשר אבחון הפרעה דו-קוטבית.

תקופת המאניה מתבטאת בתחושות התלהבות והתרוממות רוח מוגזמות, או רוגז מכל דבר קטן. במהלך המאניה אנשים חשים שמחה גדולה ומפתחים תוכניות ורעיונות שאפתניים ומוגזמים. הם עלולים למשל לבזבז כסף רב על דברים שברור שאינם יכולים להרשות לעצמם.

מאפיינים נפוצים נוספים של מאניה יכולים לכלול תחושת מרץ, חוסר רצון לישון או לאכול, דיבור מהיר ונטייה להתעצבן בקלות. אמנם בתקופה זו החולים מרגישים יצירתיים ורואים את המאניה שלהם כחוויה חיובית, אך יש לזכור ששלב המאניה עלול להידרדר לפסיכוזה (מצב שבו רואים או שומעים דברים שלא קיימים במציאות). מאניה המלווה במצב רוח קיצוני פחות מכונה היפומאניה.

להבדיל משינויים מקובלים במצב הרוח, אצל הלוקה בהפרעה כל התקף של דיכאון או של מאניה יכול להימשך מספר שבועות ואף יותר. הביטוי החמור של המחלה עלול להפריע לתפקוד היומיומי ולפגוע במערכות היחסים עם בני המשפחה והחברים.

דפוסי החילופים במצב הרוח משתנים מאדם לאדם. בשעה שאנשים מסוימים עלולים לסבול רק מ-2-3 התקפים של ההפרעה במהלך חייהם ולנהל חיים יציבים ביניהם, אחרים עלולים לחוות התקפים רבים.

נמצא שהחולים בהפרעה דו-קוטבית נוטים להתנהגות אלימה. לא ברור אם האלימות נובעת מההפרעה הדו-קוטבית או נגרמת על ידי היבטים אחרים של אישיותם או אורח חייהם.

ממחקר שוודי שפורסם בשנת 2010 עולה שהחולים בהפרעה דו-קוטבית אינם תוקפניים ואינם נוטים לביצוע פשעים אלימים יותר מאשר כלל האוכלוסייה. העובדה שיש שיעור גבוה של אנשים הלוקים בהפרעה דו-קוטבית בסטטיסטיקה של עבירות אלימות קשורה כמעט תמיד לשימוש בסמים או באלכוהול.

בעיקרון האבחון וריכוז הטיפול מתבצעים על ידי רופא מומחה בפסיכיאטריה, בעקבות הפניה של רופא המשפחה. חלק מהמקרים של הפרעה דו-קוטבית דורשים התייחסות חירום. כשמתעורר חשש שהלוקה עלול לפגוע בעצמו או באחרים כתוצאה מהמחלה, גם אם אין רופא משפחה זמין, יש להגיע בהקדם עם הלוקה למחלקת מיון בבית חולים בו נמצא אותה עת רופא פסיכיאטר.

במקרים רבים הטיפול בהפרעה דו-קוטבית נמשך כל החיים. הטיפולים התרופתיים והאחרים יכולים לסייע בייצוב מצב הרוח ולהקל על הסימפטומים. למרות תופעות הלוואי שעלולות להתלוות לטיפול והטרחה הכרוכה בו, חשוב להקפיד על המשכיות הטיפול גם אם החולה סבור שהוא מרגיש טוב. בהיעדר טיפול המחלה עלולה להחמיר (בקרב אנשים שלוקים בהפרעה דו-קוטבית נרשם שיעור גבוה של התאבדויות).

כאשר ההפרעה מטופלת ניתן לחיות חיים מהנים ופוריים.

כל הזמן נערכים מחקרים מדעיים במטרה לשפר את תהליך האבחון, להעריך את יעילות הטיפולים השונים ולפתח עוד אמצעים שיסייעו לשמור על האיזון הנפשי בקרב הלוקים בהפרעה.

הפרעה דו-קוטבית היא מחלה נפוצה יחסית, בערך אדם אחד מתוך 100 מאובחן כמי שלוקה בה. יחד עם זאת אנשי מקצוע רבים מאמינים שלמעשה קיים רצף של דרגות שונות של ההפרעה ושיעור גבוה יותר מהאוכלוסייה חווה אותה, ובסך הכול מדובר על כ- 6% מהאוכלוסייה. לא מעט אנשים אינם מאובחנים כי מעולם לא פנו לקבלת טיפול, ויש כאלו שמאובחנים בטעות כחולי דיכאון או שאינם מאובחנים כלוקים בהפרעה כי אינם תואמים את הקריטריונים הנוכחיים לאבחון.

המחלה עלולה להתפתח בכל גיל, אך לעיתים קרובות מתחילה בין הגילאים 18-24. הן גברים והן נשים עלולים ללקות בה, ללא תלות במעמד החברתי, במוצא האתני, בהשכלה או ברקע הכלכלי.