אחת ההשפעות השליליות המיוחסות למסכים היא השמנה. מה הקשר, ובעיקר - איך פותרים את זה?
המדיה הדיגיטלית - טלוויזיה, מחשב, טלפון סלולרי, טאבלטים , פלייסטיישן...- הולכת ותופסת חלק גדול יותר ויותר בחיינו. הדבר נכון כפליים כשמדובר בילדים ונוער. נתונים מישראל מצביעים על צפייה ממוצעת של 5 שעות מסך ביום בקרב ילדים בגיל 6-12; ובקרב מבוגרים - 4 שעות ביום. בנוסף, ל-70% מבני הנוער הישראלים יש טלוויזיה בחדר, ובבתים רבים מסך הטלוויזיה או המחשב דלוקים כרעש רקע כל הזמן.
השפעת המסכים על השמנה
השפעת המסכים על השמנה נגרמת בכמה מסלולים מקבילים:
- הצפייה היא תהליך פסיבי, הן מבחינה מנטלית והן מבחינה פיזית מוטורית. הזמן שאנו יושבים מול מסך הוא זמן שבו אנו לא בתנועה – לא זזים, לא משחקים, לא מתרוצצים, לא קופצים, לא הולכים, לא רוכבים. במילים אחרות - לא שורפים אנרגיה. כשמסכמים את מאזן האנרגיה הכללי מגיעים למאזן חיובי, כלומר מכניסים לגוף יותר אנרגיה ממה שמוציאים. מזון (המתורגם בגופנו לקלוריות) שלא נשרף - הופך לשומן ונאגר ברקמת השומן של הגוף, וגופנו עולה במשקל ובאחוזי השומן.
- בעת הצפייה במסכים אנו נחשפים לפרסומות המקדמות באופן גורף אכילת מזון לא בריא - חטיפים, ממתקים, משקאות ממותקים, רשתות מזון מהיר. הפרסומות האלה משפיעות לרעה על הרגלי האכילה שלנו. המסר שעובר בפרסומות הוא שאכילת חטיפים היא כייפית, מגניבה, ובכלל, "ככה נראים החיים הטובים". פרסומות נוטות לפנות לקהלים החלשים יותר, כגון ילדים, ולשכנע אותם שאם יקנו את המוצר X חייהם יהיו מוצלחים יותר. הפרסומות מגרות אותנו לאכול גם אם לא היינו רעבים כלל. אנו מוצאים את עצמנו ניגשים למטבח ומחפשים משהו לנשנש... מיותר לציין כי אחוז הפרסומות המקדמות אכילת פירות, ירקות, קטניות או דגנים מלאים הוא זניח.
- בעת צפייה במסך יש נטייה לאכול מזון מהיר הכנה, כלומר בעיקר מזון מתועש, מעובד, עתיר שומן וקלוריות. בעת הצפייה אנחנו לא רוצים "להפסיד" זמן צפייה, אז בוחרים מזון שלא דורש הכנה מורכבת . פחות סביר שנמצא את עצמנו ניגשים לחתוך סלט ירקות במהלך תכנית. רובנו נחפש משהו מוכן ומהיר.
- אכילה תוך כדי צפייה במסך משפיעה בדרך נוספת על אכילת יתר - כשאוכלים במקביל לביצוע פעולה אחרת, לא מקבלים פידבק על האכילה. אנחנו לא מרגישים שאכלנו, לא חשים שובע. וכך, כמויות האוכל שאוכלים בהיסח הדעת גדלות. עד כדי כך, שלעתים בסיום הארוחה אנו כלל לא זוכרים שאכלנו, ופונים שוב לאכול.
תכנים המכילים מתח או אלימות
בנוסף על הנאמר עד עתה, צפייה ממושכת בתכנים בעלי מבנה "קליפי" קופצני, המכילים מתח, אלימות או רמת עוררות גבוהה משפיעים גם על האיזון ההורמונלי בגוף. מחקרים הראו שינויים ברמות הקורטיזול (הורמון הקשור למצבי סטרס) ומלטונין (הורמון הקשור לוויסות בין ערות לשינה) ואלה משפיעים לרעה על הירדמות ושינה ועל מדדים מטבוליים נוספים בגוף, כמו רמות סוכר והשמנה.
איגודי בריאות בארץ (איגוד רופאי הילדים, איגוד הדיאטניות) ובעולם ממליצים לא לחשוף ילדים מתחת לגיל שנתיים בכלל - לשום מדיה בכלל. לילדים ונוער מעל גיל זה מומלץ להגביל את שעות המסך לעד שעתיים ביום.
להורים שביננו נדגיש גם כי מסכי הטלוויזיה והמחשב פוגעים בזמן האינטראקציה הורה-ילד ומצמצמים אותו; התקשורת הבין אישית מצטמצמת; זמן משחק משותף וזמן שיחה הולכים ומתמעטים, בזמן שהמסך משמש בייביסיטר.
מה אפשר לעשות כדי למזער את התופעה?
כדי למזער את נזקי המסכים, שכבר הפכו לחלק מחיינו, חשוב להקפיד גם כאן על גבולות:
הגדרת שעות מסך
שעות שבהן הילדים "נאלצים" לעשות פעילויות אחרות, כל משפחה לפי העדפותיה. למשל:
- יציאה מהבית
- פעילות גופנית
- משחק קופסה
- טיול רגלי
- שיחה פנים אל פנים (כזו שלא דורשת טלפון או מסך אחר לצורך תקשורת)
הפרדה בין אוכל למסכים
כלל נוסף שכדאי מאוד ליישם הוא להפריד בין פעולת האכילה לבין צפייה במסך מכל סוג (טלפון, מחשב, טלוויזיה וכדומה). כך נוכל להחזיר לעצמנו שליטה וניהול נכון של האכילה, של הילדים ושלנו.
