מחלת כליות כרונית - מידע רפואי

מחלת כליות כרונית (הנקראת גם כשל כלייתי כרוני או אי ספיקת כליות כרונית) היא מצב מתמשך ובלתי הפיך הנגרם על-ידי נזק לכליות.

אי ספיקת כליות סופית

לפעמים לא ניתן לעצור מחלת כליות והכליות מאבדות כמעט את כל יכולותיהן התפקודיות. מצב זה נקרא אי-ספיקת כליות סופית (Established/ end-stage renal failure). על-מנת להשאיר בחיים חולה באי ספיקת כליות סופית, יש לטפל בו באמצעות דיאליזה (טיפול במהלכו הדם מסונן באופן מלאכותי על ידי מכונה) או השתלת כליה.

מי לוקה באי ספיקת כליות?

לפי הערכות שונות לוקים במחלה בין אדם ל-4 אנשים מתוך כל 1000. הסיכון לפתח מחלת כליות כרונית עולה עם הגיל. הגיל הממוצע של החולים הוא 77. הסיבה השכיחה ביותר למחלת כליות כרונית היא נזק הנגרם על-ידי מצבים כרוניים אחרים, כסוכרת ויתר לחץ דם.

אין להקל ראש בכשל כלייתי, שכן כליותינו ממלאות כמה תפקידים חשובים בגוף, למשל:

• סינון דם: הכליות מכילות מיליוני מסננים זעירים המכונים נפרונים. כשהדם עובר בכליות, הנפרונים מסננים החוצה עודף נוזלים ותוצרי פסולת מהגוף. אלו מופרשים אחר-כך מהגוף בצורת שתן.
  
  כאשר נגרם נזק לנפרונים, הכליות עלולות לאבד את יכולת הסינון שלהן, ורמות מסוכנות של נוזלים ותוצרי פסולת עלולות להצטבר. נזק לכליות עלול להוביל גם לאנמיה (מצב בו יש חסר בחמצן בגוף מפני שאין מספיק כדוריות דם אדומות שיוליכו אותו). אנמיה עלולה לגרום לחולשת שרירים, להתרככות העצמות (אוסטאומלציה) או לרככת (מחלה הפוגעת בהתפתחות העצמות).
• תפקידי ויסות: הכליות עוזרות לווסת את לחץ הדם ואת רמות הנתרן והאשלגן. כאשר נפגע הויסות, עלול אדם שפיתח כשל כלייתי ללקות ביתר לחץ דם ובהיפרקלמיה (מצב שבו רמות האשלגן בגוף גבוהות מדי, דבר שעלול לגרום להתפתחות נזק ללב).
  
  הכליות גם מווסתות את הקשר שבין ויטמין D לסידן. ויטמין D שאנו מקבלים מהמזון אינו פעיל וכדי שיהיה שימושי לגוף דרוש לו שינוי קל או הפעלה, המתבצעת על-ידי הכליות. ויטמין D חיוני לספיגת סידן הדרוש לבניית העצמות ולתפקוד השרירים.
• תפקוד הורמונלי: הכליות מייצרות מספר הורמונים חשובים, ביניהם אריתרופויטין. אריתרופויטין מעורב בייצור תאי דם אדומים אשר "מסיעים" חמצן בתוך הגוף.

מחלת כליות כרונית היא בדרך כלל תהליך איטי והדרגתי.

הואיל וכל אדם מסוגל לנהל מהלך חיים תקין גם אם רק כליה אחת שלו מתפקדת כהלכה, או ששתי כליותיו פגועות חלקית בלבד, הרי עלול לחלוף זמן רב עד אשר יבחין החולה במחלתו. לרוע המזל, רוב החולים אינם מבחינים בשום תסמין עד שהמצב נהיה חמור ואז הנזק הוא רציני ובלתי הפיך.

לכן, אם אתם נמנים על קבוצת אוכלוסין שיש לה סיכון יתר לפתח מחלת כליות, חשוב שתפקודי הכליות שלכם ייבדקו באורח סדיר. אבחון וטיפול מוקדם עשויים למנוע התפתחות נזק רציני לכליות.

עם הסימפטומים האופייניים למחלת כליות כרונית נמנים:

• עייפות.
• נפיחות בידיים, ברגליים או בקרסוליים (בעקבות אצירת נוזלים).
• קוצר נשימה.
• דם ו/או חלבון בשתן.
• צורך מוגבר להטיל שתן, בייחוד בלילה.
• גירודים בעור.
• בחילות.
• קשיי זיקפה.

הסיבות השכיחות ביותר למחלת כליות הן סוכרת ויתר לחץ דם. מחקרים הראו שסוכרת גורמת לכמחצית המקרים של אי ספיקת כליות ויתר לחץ דם גורם לקצת יותר מרבע מהמקרים.

סוכרת

סוכרת היא מצב שבו הגוף אינו מייצר מספיק אינסולין (סוכרת מסוג 1) או אינו מנצל את האינסולין באופן יעיל (סוכרת מסוג 2). האינסולין מפרק את הגלוקוז (סוג סוכר) שבדם על מנת לייצר פחמימות שמספקות לנו אנרגיה.

כאשר הסוכרת איננה מווסתת באופן מיטבי, יצטבר בדם עודף גלוקוז. במצב זה הגלוקוז עלול לפגוע בנפרונים (המסננים הזעירים) שבכליה ובכך לגרוע מיכולת הכליות לסנן אל מחוץ לגוף תוצרי פסולת ונוזלים.

לחולי סוכרת מסוג 1 סיכוי רב יותר לפתח מחלת כליות, ומעריכים ש-20-40% מהחולים בה אכן יפתחו כשל כלייתי לפני גיל 50.

נדיר שמחלת כליות מתפתחת ב-10 השנים הראשונות של מחלת הסוכרת. על-פי-רוב יידרשו להתפתחותה 15-25 שנים. ככל ששיטות הטיפול בסוכרת משתפרות והמחלה ניתנת לוויסות טוב יותר, פוחת בהדרגה מספר חולי הסוכרת המפתחים מחלת כליות.

יתר לחץ דם

"לחץ הדם" הוא למעשה הלחץ הנדרש על-ידי הלב כדי לשאוב דם מהוורידים או להזרימו לעורקים. לחץ גבוה מידי עלול לגרום נזקים לאיברי הגוף ולהוביל למחלת לב. הסיבות ל-90% מהמקרים של יתר לחץ דם אינן ידועות אך נראה שיש קשר בין יתר לחץ דם ובין מצב הבריאות הכללי, התזונה ואורח החיים.

יתר לחץ דם גורם לנזק כלייתי בשל הגדלת העומס על כלי דם הקטנים בכליות. עומס זה מונע מהסינון להתבצע באופן תקין.

סיבות נוספות

עם הסיבות הנוספות למחלת כליות ניתן למנות:

• גלומרולונפריטיס (glomerulonephritis, דלקת של הכליות).
• פילונפריטיס (pyelonephritis, זיהום של הכליות).
• מחלת כליות פוליציסטית (PKD, מחלה תורשתית שבה שתי הכליות גדולות פי כמה מהרגיל, עקב התפתחות הדרגתית של ציסטות).
• התפתחות לא תקינה של הכליות אצל תינוקות בעת היותם ברחם.
• זאבת אדמנתית מערכתית (Lupus, מחלה אוטו-אימונית שבה הגוף תוקף את הכליה כאילו היתה גוף זר).
• מלריה וקדחת צהובה (מחלות טרופיות המועברות על-ידי יתושים).
• צהבת (הצהבה של העור).
• שימוש יתר בתרופות מקבוצת נוגדי דלקת שאינם סטרואידים
• (NSAID), שהידועים בהם הינם אספירין ואיבופרופן.
• שימוש בסמים כהרואין וקוקאין.
• חשיפה ממושכת לדלקים, לסולבנטים ולעופרת.
• חסימות, בשל אבנים בכליה למשל.
• מכה חדה בכליות או פציעה פיזית.

מעבר לסימפטומים, יש כמה בדיקות שעשויות לסייע באבחון של מחלת כליות כרונית.

• בדיקת דם: בוחנת אם תוצרי הפסולת הסתננו כיאות אל מחוץ לגוף.
• בדיקת שתן: בוחנת אם יש דם או חלבון בשתן.
• סריקות הדמיה של הכליה: סריקת MRI, סריקת CT או סריקת אולטרה-סאונד. אלו בוחנות אם יש חסימות חריגות בזרימת השתן. כשמחלת כליות נמצאת במצב מתקדם, הכליות מתכווצות והן בעלות צורה לא אחידה וקשות למגע.
• ביופסיה (דגימת רקמה) של הכליה: נטילת דגימה קטנה של רקמה מהכליה מאפשרת לבדוק אם נגרם נזק לתאים.

בדיקת קצב סינון כליתי (GFR) והשלבים של מחלת כליות

אחת הדרכים היעילות לאבחון והערכה של מחלת כליות היא מדידת קצב הסינון הכלייתי. הבדיקה משווה את הרמות של תוצרי הפסולת בדם, עם רמותיהם בדגימות שתן.

בדיקת ה-GFR מודדת כמה מילילטרים של תוצרי פסולת מסוגלות הכליות לסנן במשך דקה. זוג כליות בריאות צריכות להיות מסוגלות לסנן למעלה מ-90 מיליטרים בדקה.

מעקב אחר השינויים בקצב הסינון הכלייתי מהווה דרך טובה להעריך את מידת ההתקדמות של מחלת הכליות. השלבים השונים של מחלת כליה מחולקים לפי אמות המידה הבאות:

• שלב 1 - קצב סינון תקין, אך קיימים ממצאים התומכים בנוכחות מחלת כליות.
• שלב 2 - קצב סינון נמוך מ-90, עם ממצאים נוספים למחלת כליות.
• שלב 3 - קצב סינון נמוך מ-60, עם או בלי ממצאים נוספים לנזק לכליות.
• שלב 4 - קצב סינון נמוך מ-30, עם או בלי ממצאים נוספים לנזק לכליות.
• שלב 5 - קצב סינון נמוך מ-15, המהווה כבר עדות לאי-ספיקת כליות סופית או כשל כלייתי.

אצל רוב האנשים לא תתקדם מחלת הכליות מעבר לשלב 2 והסבירות להתפתחות בעיות רציניות נותרת נמוכה. מאידך גיסא, תסמיני מחלת הכליות אינם מתחילים אלא בשלב 4, ואז מאוחר מדי לפעול להחזרת המצב לקדמותו.

לכן, אבחון מיידי של מחלת כליות הוא חיוני. כאשר הוא נעשה בשלבים המוקדמים של המחלה ניתן למנוע נזק רציני.

מספר מצבים מגבירים את הסיכון לפתח מחלת כליות כרונית. אם אתם נכללים בקבוצות הסיכון, יש לבדוק את תפקודי הכליה שלכם כחלק מהטיפול השוטף. קבוצות הסיכון הן:

• חולי סוכרת.
• אנשים עם מחלות כלי דם (וסקולריות) הפוגעות בלב, בעורקים ובוורידים, כמו מחלת לב כלילית (coronary heart disease) או שבץ (stroke).
• אנשים עם אי-ספיקת לב (heart failure) .
• אנשים בעלי יתר לחץ דם.
• אנשים הלוקים בחסימות בדרכי השתן (מצב שבו משהו חוסם את הזרימה התקינה של השתן, למשל אבן בכליות או קריש דם).
• אנשים עם שלפוחית עצבנית neurogenic bladder), שהוא שם כולל למצבים שונים בהם השלפוחית לא מתפקדת באופן תקין בגלל נזק למערכת העצבים).
• אנשים שעברו ניתוח להטיית השתן surgical urinary diversion), פרוצדורה ניתוחית שבה חלק ממערכת השתן מוסר וזרם השתן מנותב מחדש, בדרך כלל דרך באמצעות חור בקיבה הנקרא אוסטומיה).

הסיכון לפתח מחלת כליות כרונית עולה עם הגיל.

לרוב נדרש טיפול תרופתי מורכב כדי שכליותיהם של חולים במחלת כליות כרונית יתפקדו באופן תקין.

טיפול באנמיה

אנמיה היא מצב בו יש כמות קטנה מהרצוי של המוגלובין (חומר שנמצא בתאי הדם האדומים ותפקידו לשאת חמצן). חולי כליות כרוניים מסוימים עשויים לקבל עירויי דם בבית החולים, כדי לטפל באנמיה.

רוב חולי הכליה הכרוניים יקבלו תוספי ברזל, שהוא חומר חיוני לתפקודם התקין של תאי הדם האדומים בנשיאת חמצן. ניתן להעלות את רמת הברזל על-ידי נטילת טבליות ברזל גופרתי על בסיס יומי, או על-ידי קבלת זריקות לווריד מפעם לפעם.

במידה שצעדים אלו אינם מספיקים כדי לטפל באנמיה, ניתן לתת זריקת אריתרופויטין (הורמון הדרוש ליצירת תאי דם אדומים) כדי לעזור לגוף לייצר עוד תאי דם אדומים. הזריקות יכולות להינתן דרך הווריד או מתחת לעור. זריקות נפוצות הן אפואטין (Epoetin) אשר ניתנת על פי רוב 3 פעמים בשבוע (שמה המסחרי רקורמון) ודרבפואיטין (Darbeopoeitin) אשר ניתן פעם בשבוע, פעם בשבועיים או פעם בחודש (שמה המסחרי ארנספ).

תיקון מאזן הזרחן

זרחן הוא מינרל הקיים בגוף, שביחד עם סידן מהווה מרכיב חשוב של העצמות. אנחנו מקבלים זרחן מהמזון, בעיקר ממוצרי חלב. במצב תקין מסננות הכליות החוצה את הזרחן העודף, אבל אם יש מחלת כליות עלול להצטבר בגוף זרחן (פוספט) שהכליות לא הצליחו להיפטר ממנו.

רופא, או דיאטן, עשויי לבקש מהחולה להגביל את כמות הזרחן שהוא צורך במזונו. זאת על-ידי צמצום אכילת מזונות שתכולת הזרחן בהם גבוהה, כמו בשר אדום, מוצרי חלב, ביצים ודגים.

כאשר הגבלה תזונתית של צריכת הזרחן איננה מורידה בשיעור הרצוי את רמתו בגוף, ייתכן שהחולה יקבל תרופות הנקראות קושרי זרחן. תרופות אלו מונעות מהזרחן להיספג לתוך הגוף. יש ליטול קושרי זרחן בזמן הארוחות כדי שיפעלו ביעילות. דוגמא לתרופה קושרת זרחן היא Sevelamer (שמה המסחרי רנג'ל).

תוספי ויטמין D

אצל אדם בריא, הכליות אמורות לשפעל את ויטמין D המתקבל מהמזון ומהשמש, כדי שהגוף יוכל לעשות בו שימוש. בקרב חולים במחלת כליות כרונית עלולות להיות רמות נמוכות מידי של הוויטמין אשר חשוב לבריאות העצמות.

ייתכן שירשמו לחולה תוספי ויטמין D כדי להעלות את הרמה של ויטמין D בגופו ובכך להפחית את הסיכון לנזק לעצמות. דוגמאות לתוספי ויטמין D הם calcitriol (סילקיס, קלציג'קס) ו-alfacalcidol (אלפא די 3 ואחד אלפא).

יתר לחץ דם

רבים מחולי הכליות הכרוניים יצטרכו ליטול תרופות לויסות יתר לחץ דם. הסוג העיקרי של תרופות להורדת לחץ דם נקרא מעכבי ACE.

עם מעכבי ACE נמנים:

• קפטופריל (קפטופריל, אסריל).
• אנלפריל (קונברטין, אנלדקס, נפריל, אנלפריל, נפריזיד).
• ליזינופריל (טנסופריל).
• פרינדופריל פרסטוריל).
• רמיפריל (רמיפריל, טריאקור, טריטייס, רמיטנס).

אם מעכב ACE מסוים אינו מווסת כהלכה את יתר לחץ הדם של המטופל ייתכן שיוחלף בטבליות אחרות.

בצקת (הצטברות נוזלים)

אצל חולה במחלת כליות אין הכליות מסוגלות להיפטר מעודף נוזלים כבעבר. נוצרת אצלו הצטברות של נוזלים, לרוב בקרסוליים או מסביב לריאות. לפיכך, ייתכן שהחולה יתבקש להגביל את צריכת הנוזלים היומית, בין השאר על-ידי הפחתת צריכה של מאכלים שיש בהם נוזלים, דוגמת רטבים. כן ייתכן שייעשה שימוש בתרופות משתנות (דיורטיות) כמו פורוסמיד (מיפאר, פוזיד, פורוסמיד-פרזניוס).

הקלה של תופעות לוואי למחלת כליות

קיימות תרופות המיועדות להקלה של תופעות לוואי למחלת כליות. תרופות אלו כוללות:

• תרופות אנטי-היסטמיניות (נגד אלרגיה) כמו כלורפניראמין (ששמה המסחרי אהיסטון) כדי להקל על הגירוד הנגרם מרמות זרחן גבוהות.
• תרופות אנטי-אמטיות (נגד בחילות) כמו מטקלופרמיד (ששמה המסחרי פראמין) כדי להקל על בחילות הנגרמות מהטוקסינים (רעלנים) שעלולים להצטבר בגוף החולה עקב מחלת הכליות.

אם החולה סובל מתסמונת הרגליים העצבניות (restless legs syndrome) , המתבטאת בכאבים, קופצניות או נימול ברגליים בעת השינה, תופעה שהינה שכיחה יחסית אצל חולי כליות, ייתכן שייעשה שימוש בתרופה מיוחדת לטיפול בתסמונת זו.

דיאליזה והשתלת כליה

חולים רבים באי ספיקת כליות יכולים להיות מטופלים באמצעות תרופות, אולם בשלב כלשהו תפקודי הכליות שלהם עלולים לרדת לרמה כזו שתדרוש דיאליזה או השתלת כליה.

ניהול המחלה

חולים הלוקים במצב כרוני שעלול לגרום למחלת כליות, כמו סוכרת, חשוב שישלטו בו בקפידה תוך מילוי כל ההוראות והעצות של רופא המשפחה. מומלץ לחולי סוכרת לעבור בדיקת תפקודי כליה כל שנה.

תזונה

לתזונה יש תפקיד חשוב במניעת מחלות כליה. תזונה בריאה תוריד את רמות הכולסטרול ותשמור על לחץ דם תקין. ככלל יש לשמור על תזונה מאוזנת הכוללת פירות וירקות טריים רבים (5 מנות ליום) ודגנים מלאים.

פעילות גופנית

פעילות גופנית סדירה עוזרת להוריד את לחץ הדם ותורמת למניעת מצבים כרוניים אחרים כמו סוכרת ומחלות לב. מומלץ מאוד לבצע פעילות גופנית במשך חצי שעה ביום, לפחות 5 פעמים בשבוע.

על התרגילים להיות קשים מספיק כדי לגרום לדופק מואץ ולקוצר נשימה קל. דוגמאות לפעילות גופנית מומלצת הן הליכה נמרצת, הליכה במעלה גבעה או טיפוס מזורז על מדרגות.

אם מחלת כליות כרונית מתקדמת לשלב של אי ספיקת כליות, הסיבוכים האפשריים הם רציניים ובעלי טווח רחב. הם כוללים:

• הצטברות נוזלים העלולה לגרום לרקמות בצקתיות, לאי ספיקת לב ולהצטברות נוזלים בריאות.
• היפרקלמיה (יתר אשלגן בדם) העלולה לפגוע בלב.
• אוסטאומלציה. מצב שבו העצמות חלשות ועלולות להישבר בקלות.
• אנמיה. מצב שבו הדם לא מסוגל לשאת מספיק חמצן לגוף בגלל מחסור בתאי דם אדומים.
• אינסומניה (נדודי שינה).
• כיבי קיבה.
• מערכת חיסון מוחלשת הגורמת לחולה להיות רגיש יותר לזיהומים.

סיבוכים בקרב ילדים

כליות שניזוקו באורח רציני לא תהיינה מסוגלות לייצר את ההורמון אריתרופואטין. הורמון זה עוזר בייצור תאי דם אדומים וגם מסייע להורמון הגדילה האנושי לבצע את תפקידו. כליות פגועות אף לא תהיינה מסוגלות לשפעל כיאות ויטמין D ואז הגוף לא יספוג סידן ותפקוד השרירים ייפגע.

שני גורמים אלה ימנעו מילדים הלוקים במחלת כליות כרונית לגדול באופן תקין, והם יצטרכו לקחת תוספי ויטמין D והורמון גדילה אנושי.