28 מאי 2018 י"ד סיון תשע"ח
>

טיפול בשחמת מרתית ראשונית

נכון להיום אין אפשרות לרפא את שחמת דרכי המרה. לפיכך, מטרת הטיפול היא:
  • ככל הניתן למנוע נזק לכבד.
  • להקל על הסימפטומים, כמו למשל הגירודים.


חומצה אורסודאוקסיכולית

מתן חומצה אורסודאוקסיכולית הוא טיפול נפוץ לחולים ששחמת דרכי המרה אצלם מצויה בשלביה ההתחלתיים.
חומצה זו עוזרת ככל הנראה במניעת נזק לכבד על-ידי שינוי ההרכב של מיץ המרה והפחתת הדלקת בכבד. השימוש בה הפך שנוי במחלוקת ב-2008, עת הראה מחקר רחב היקף שהטיפול לא הפחית את סיכויי המטופלים להזדקק להשתלת כבד (בהשוואה לחולים שלא טופלו כלל בתרופה, או חולים שטופלו בתרופת דמה, פלצבו).
עם זאת, לא פותח עדיין טיפול חלופי שהוא יעיל יותר מהחומצה האורסודאוקסיכולית במניעת נזק לכבד.
אצל חולים מסוימים, הוכח שחומצה אורסודאוקסיכולית יעילה בהפחתת הגירודים.
תופעת הלוואי השכיחה ביותר של חומצה אורסודאוקסיכולית היא עליה במשקל, מדובר בעליה ממוצעת של 2.3 ק"ג אחרי 1-2 שנים של נטילת התרופה. לאחר העלייה הראשונית במשקל, מרבית המטופלים אינם מעלים עוד במשקלם.

כולסטיראמין

כולסטיראמין היא תרופה נפוצה לטיפול בגירודים הנלווים לשחמת דרכי המרה. כולסטיראמין מסייעת בהפחתת כמות מיץ המרה בדם, שהינה כנראה הסיבה העיקרית לגירודים.
היא משווקת בדרך כלל בשקיות אבקה שניתן להמיסה במים או במיץ. רק לאחר מספר ימים של נטילה תורגש הקלה בסימפטומים.
עצירות היא תופעת לוואי שכיחה של כולסטיראמין, בעיה זו מוקלת כאשר הגוף מתרגל לתרופה.
תופעות לוואי נדירות יותר של כולסטיראמין כוללות:
  • שינוי בחוש טעם.
  • גירוי בעור.
 
אם לוקחים כולסטיראמין על בסיס קבוע לאורך זמן, עלולה התרופה להשפיע לרעה על יכולת הגוף לספוג את ויטמיני A, D ו-K מהמזון. בנסיבות אלו, כדאי ליטול תוספי ויטמינים, על פי הנחיות רופא המשפחה.
אם הגירודים אינם משתפרים בעקבות נטילת כולסטיראמין, כדאי להיוועץ ברופא המשפחה לגבי תרופות חלופיות.

השתלת כבד

אם הנזק לכבדו של חולה רב מאוד, ייתכן שחיוני להשתיל לו כבד. בדרך כלל ההכנה להשתלת כבד מתחילה לפני שנגרם נזק משמעותי לכבד. יש לכך שתי סיבות:
  • נכון להיום יש רשימת המתנה ארוכה מאוד להשתלת כבד. על-פי נתונים מהמרכז הלאומי להשתלות ועמותת אדי, נכון לינואר 2009 קיימים 131 ממתינים.
  • ככל שמצב הבריאות הכללי של החולה טוב יותר, כך עולה הסיכוי להשתלה מוצלחת. לפיכך רצוי לבצע את ההשתלה כאשר החולה עדיין בריא יחסית.
 
כמו כל השתלת איברים, השתלות כבד צופנות בחובן סיכון לסיבוכים. הסיבוך הרציני ביותר הוא שהמערכת החיסונית תידחה את הכבד הנתרם, מצב שעלול להיות קטלני.
שיעורי ההצלחה של השתלות כבד באנשים חולי שחמת של דרכי המרה הם מעודדים: בערך 92% מהמושתלים חיים לפחות שנה אחת לאחר ההשתלה, ו-85% חיים לפחות 5 שנים לאחריה. הסימפטומים של עייפות וגירודים משתפרים בדרך כלל לאחר השתלת כבד.