לוקמיה מיאלואידית כרונית - מידע רפואי

תאי אב, או Stem Cells הם תאי הדם הקדמונים, מהם נוצרים כל תאי הדם במח העצם. לוקמיה מיאלואידית כרונית היא סרטן של תאי האב

במח העצם. בלוקמיה מיאלואידית כרונית, תאי האב מתחלקים ללא בקרה, מאחר שתהליך הבשלת תאי הדם יוצא משליטה.

מחלה זו נדירה אצל ילדים ושכיחה יותר בקרב מבוגרים.

מרבית החולים בלוקמיה מיאלואידית כרונית נושאים כרומוזום בלתי תקין, הנקרא כרומוזום פילדלפיה. על אף שמדובר בכרומוזום, המחלה אינה על רקע גנטי ואינה תורשתית.

לוקמיה מיאלואידית כרונית היא מחלה המתקדמת בקצב איטי. למחלה שלושה שלבים, אשר נקבעים בהתאם למספר תאי הדם הלא בשלים הנמצאים במח העצם ובזרם הדם (תאים אלו נקראים בלאסטים), ולפי סימני המחלה.

השלב הכרוני (היציב)

זהו השלב שבו מאובחנת המחלה אצל מרבית החולים. קצב המחלה איטי, ומצב המחלה נותר יציב במשך כ- 4-5 שנים בממוצע. בשלב הכרוני קיימים בדם ובמח העצם לא יותר מ- 5% בלאסטים.

לשלב זה יש אך מעט סימנים אופייניים ומתאפשר קיום אורח חיים רגיל. מרבית החולים אינם נזקקים לאשפוז, ומטופלים בביתם.

השלב המואץ

השלב הבא הוא השלב המואץ, שבמהלכו המחלה מתפתחת במהירות רבה יותר. הוא מאופיין בכ- 6-30% בלאסטים בדם ובמח העצם.

בשלב הזה יתכנו סימנים הכוללים אנמיה ועייפות ניכרת, דימום, או זיהום. הטיפול בשלב המואץ מחייב שהות בבית חולים, מאחר שמדובר בטיפול מרוכז יותר במחלה.

השלב הבלאסטי

לאחר תקופה של מספר חודשים של השלב המואץ, עוברת בדרך כלל המחלה לשלב הבלאסטי, אשר דומה ללוקמיה מיאלובלסטית חריפה. שלב זה מאופיין על ידי נוכחות של יותר מ- 30% בלאסטים במח העצם ובדם. אצל חלק מהחולים יתכן מעבר ישיר מהשלב הכרוני לשלב הבלאסטי.

בשלב זה עלול להיגרם 'משבר בלאסטי' המאופיין בעייפות, הגדלה של הטחול, וחום גבוה.

הפוגה

הפוגה במחלה מושגת כאשר בעקבות הטיפול, מספר הבלאסטים בזרם הדם ובמח העצם חוזר לרמות תקינות. "הפוגה מולקולארית" היא מצב המוגדר כהפוגה בה אף בבדיקות רגישות כמו PCR, מתברר שכרומוזום פילדלפיה אינו נוכח עוד בתאים.

אם לאחר תקופה של הפוגה חלה עליה במספר הבלאסטים, מדובר בהישנות של המחלה.

מאחר שמחלה זו מתקדמת בקצב איטי, קיים קושי לזהותה בשלבים המוקדמים. בהתאם לשלב המחלה, יתכנו סימנים שונים. בשלבים מוקדמים אין סימנים ייחודיים.

בשלבים מתקדמים, כרוניים, יתכנו סימנים שכוללים:

• חולשה.
• עייפות.
• אובדן תאבון וירידה במשקל.
• הזעה מוגברת.
• עליה בחום הגוף.
• דימומים חריגים.
• הגדלה של הטחול שעשויה להתבטא כגוש בצד השמאלי של הבטן.

סימני המחלה מתפתחים בדרך כלל בהדרגה. עם התקדמות המחלה, יתכנו יותר סימנים.

בשלבים מתקדמים של המחלה, בשל רמות נמוכות מאד של תאי דם תקינים וריבוי תאים לבנים פגומים במח העצם, עלולים להופיע הסימנים הבאים:

• זיהומים חוזרים ומרובים, בשל המחסור בתאי דם לבנים (המשתתפים בתהליך החיסוני).
• אנמיה.
• חיוורון.
• דימומים חריגים בשל רמות נמוכות של טסיות הדם המשתתפות בתהליך הקרישה.
• ארגמנת (petechiae) – הופעת נקודות אדומות ברגליים או בפה.
• נפיחות בבלוטות הלימפה.
• גרד בעור.
• גושישים בעור.

סימנים דומים יכולים לאפיין מחלות נוספות שאינן לוקמיה. יחד עם זאת, בכל מקרה של הופעת סימנים אלה, חשוב לפנות לרופא המטפל לצורך ברור.

הגורמים למחלה אינם ידועים.

מרבית החולים בלוקמיה מיאלואידית כרונית נושאים כרומוזום בלתי תקין, הנקרא כרומוזום פילדלפיה. על אף שמדובר בכרומוזום, המחלה אינה על רקע גנטי ואינה תורשתית.

חשיפה לבנזן ולרמות גבוהות במיוחד של קרינה נמצאה כגורמת לסיכון מוגבר לחלות בלוקמיה. בנזן הוא מרכיב בדלקים ושכיח בתעשיית הגומי

אצל חלק ניכר מהחולים, מתגלה המחלה במקרה, באמצעות בדיקות דם. בלוקמיה מיאלואידית כרונית, בדיקות הדם יצביעו על מספר גבוה באופן חריג של תאי דם לבנים צעירים.

במידה שתוצאות בדיקות הדם יצביעו על חשד ללוקמיה, יהיה צורך לבצע דגימה של מח העצם.

דגימת מח עצם

זוהי הבדיקה האבחנתית החשובה ביותר לגילוי לוקמיה. בהתאם לממצאי דגימת מח העצם, יותאם הטיפול המיטבי למחלה.

בדגימה של מח העצם נלקחת דגימה קטנה מהחלק האחורי של עצם האגן או של עצם החזה, על למנת לחפש אחר תאי דם לבנים בלתי תקינים בבדיקה מיקרוסקופית. סוג הלוקמיה נקבע בהתאם לזיהוי סוג התאים הלבנים שנמצאו כבלתי תקינים.

הבדיקה מבוצעת באמצעות החדרת מחט דרך העור אל תוך העצם, ושאיבת דגימה של מח העצם. במידת הצורך ניתן לקחת ביופסיה (דגימת רקמה) מהעצם עצמה. דגימת מח העצם נעשית בהרדמה מקומית.

הבדיקה עלולה לגרום לתחושת אי נוחות או כאב, שניתנת להקלה באמצעים תרופתיים.

כרומוזום פילדלפיה

מרבית החולים בלוקמיה מיאלואידית כרונית נושאים כרומוזום בלתי תקין, הנקרא כרומוזום פילדלפיה. ניתן לזהות את כרומוזום פילדלפיה באמצעות בדיקות מעבדתיות.

הכרומוזומים הם מולקולת של דנ"א (DNA), שהוא החומר התורשתי אשר נמצא בכל אחד מתאי הגוף. במהלך חלוקת התא, חל איחוי של מקטעי כרומוזומים. כרומוזום פילדלפיה מתקבל עקב שגיאה בתהליך החלוקה, כאשר חלק מכרומוזום 9, הנקרא גן ה- ABL, חובר בשוגג לכרומוזום 22, הנקרא גן ה- BCR. בעקבות התהליך השגוי, מתקבל גן חדש, הנקרא BCR-ABL, הוא כרומוזום פילדלפיה (על שם מקום גילויו לראשונה).

גן זה גורם לייצור של חלבון חדש, אשר גורם להתפתחות תאי דם פגומים במח העצם.

כאמור, למרות שמדובר בכרומוזום, התופעה אינה על רקע גנטי, ואינה תורשתית.

PCR, Polymerase Chain Reaction

בדיקה זו משמשת לאיתור כרומוזום פילדלפיה. הבדיקה מבוצעת בשיטה הנקראת תגובת שרשרת של פולימראז. יתרונה של הבדיקה ברגישותה הגבוהה.

בנוסף לבדיקות אלו, יתכן שיערכו צילום חזה וסריקת CT, במטרה לקבוע האם קיימות בלוטות לימפה נגועות בתאים ממאירים.

צילום חזה

הצילום מבוצע על מנת לברר את מידת התפשטות המחלה, ולאבחן בלוטות לימפה מוגדלות בבית החזה. כמו כן, באמצעות הצילום ניתן לקבוע האם פעילות הלב והראות תקינה.

הטיפול במחלה נקבע בהתאם לשלב בו נמצאת המחלה, בהתאם לגילו של המטופל ולמצבו הבריאותי הכללי. הטיפול העיקרי עבור חולים

הנמצאים בשלב הכרוני, הוא באמצעות התרופה גליבק. בשלב המואץ או בשלב הבלאסטי, הטיפול במחלה יכלול 'קוקטייל' של תרופות כימותרפיות במתן תוך ורידי.

תרופות מעכבות האנזים תירוזין-קינאז (TKI) - (אימטיניב)

כאשר המחלה מאובחנת בשלב הכרוני מקובל לטפל בתרופות המעכבות את האנזים תירוזין-קינאז, הפועלות נגד החלבון המיוצר ע"י הגן BCR-ABL. תרופות אלו כוללות אימטיניב (שם מסחרי: GLEEVEC), דסטיניב (שם מסחרי: SPRYCEL), נילוטיניב (שם מסחרי: TASIGNA) ובוסוטיניב (שם מסחרי: BOSULIF).

לתרופה תופעות לוואי קלות יחסית, שכוללות:

• בחילה.
• הקאה.
• נפיחות באזור העיניים ובפנים.
• שלשול.
• כאב ראש.
• גרד ופריחה בעור.
• כאב ברגליים.
• התכווצויות ברגליים.
• עייפות.

אם הטיפול בגליבק יעיל, תיתכן הפוגה מלאה במחלה. במידה שלא, אצל חולים צעירים ניתן לשקול השתלה של מח עצם או תאי גזע.

אינטרפרון אלפא-2

אינטרפרון הוא חלבון המיוצר בגוף ומסייע למערכת החיסון לטפל בזיהומים. כיום ניתן להפיק את החלבון בתנאי מעבדה.

אינטרפרון אלפא-2 ניתן בזריקה תת עורית, שלוש פעמים בשבוע. במרבית המקרים, החולה לומד להזריק לעצמו את החומר בביתו. הטיפול באינטרפרון עשוי להיות משולב בטיפול כימותרפי.

תופעות הלוואי של אינטרפרון הן דמויות שפעת, וכוללות חום, חולשה, כאב ראש, כאב שרירים וצמרמורת. תופעות הלוואי נחלשות עם הימשכות הטיפול.

כימותרפיה

כימותרפיה הוא שם כולל לטיפול באמצעות תרופות כימיות, המכונות ציטוטוקסיות (ציטו=תא, טוקסי=רעיל). הכימותרפיה כוללת מספר רב של

תרכובות כימיות היכולות להגיע לכל חלקי הגוף ומטרתן להרוס תאים סרטניים.

בשלב הכרוני, הטיפול הכימותרפי השכיח הוא באמצעות טבליות של התרופה הידרוקסיאוראה. הטיפול ניתן על בסיס יומי, כאשר המינון נקבע בהתאם לרמות הבלאסטים כפי שנמדדים בבדיקות דם. לטיפול תופעות לוואי קלות.

בשלב הבלאסטי, הטיפול הכימותרפי המקובל יהיה באמצעות קוקטייל של מספר תרופות כימותרפיות. טיפול זה יינתן בדרך כלל עד להשגת תורם מתאים להשתלת תאי גזע או מח עצם.

השתלת מח עצם

כיוון שמינון גבוה של טיפול כימותרפי פוגע במח העצם, מהווה ההשתלה גלגל הצלה. מטרת ההשתלה היא ליצור מקור למח עצם בריא, על מנת שניתן יהיה לתת לחולה מינונים גבוהים מאד של תרופות כימותרפיות, ועל ידי כך להגביר את הסיכוי להשמדת תאי הסרטן והשגת ריפוי מוחלט.

השתלת תאי גזע

תאי הגזע הם תאי דם לא בשלים שיתפתחו בהמשך לתאי דם אדומים, תאי דם לבנים וטסיות. את תאי הגזע מקובל כיום לאסוף ישירות ממחזור הדם, באמצעות מכשיר הנקרא 'מפריד תאים'. במכשיר מסוחרר הדם במהירות גבוהה, שמאפשרת הפרדה של מרכיבי הדם השונים. התהליך אורך כ- 3-4 שעות.

תאי הגזע נאספים ומוקפאים עד למועד ההשתלה. לאחר ההשתלה והיקלטות תאי הגזע, יבשילו התאים ויתפתחו לתאי דם תקינים, אדומים, לבנים וטסיות, בדמו של המושתל. השתלה של תאים מתורם זר (אדם אחר) נקראת השתלה אלוגנית, ואילו השתלה של תאים מהחולה עצמו (בדרך כלל מדובר בהשתלת תאי גזע) נקראת השתלה אוטולוגית.

השתלה אלוגנית (מתורם זר)

בהשתלה אלוגנית, מח העצם או תאי הגזע נתרמים על ידי תורם זר, שנמצא מתאים בבדיקת התאמת רקמות. בחלק מהמקרים התורם המתאים יהיה קרוב משפחה, אולם ניתן להשתמש בתרומה גם מאדם שאינו קרוב משפחה, כל עוד קיימת התאמת רקמות.

לפני ההשתלה יש להשמיד לחלוטין את כלל התאים הסרטניים הנמצאים במח העצם של החולה, באמצעות טיפול כימותרפי במינון גבוה, המשולב עם קרינה של כלל הגוף. לאחר מכן, מוחדר השתל באמצעות עירוי.

יחלפו מספר שבועות עד להיקלטות השתל, שבמהלכם נמצאת מערכת החיסון של המושתל במצב ירוד מאד, ולכן חשוב להגן על הגוף מזיהומים. לפיכך, חולה לאחר השתלה ישהה בבידוד, עד לעליה בספירת תאי הדם הלבנים שלו, שתצביע על התאוששות מערכת החיסון, היקלטות השתל, וייצור של תאי דם חדשים.

בחודשים שלאחר ההשתלה, חשוב להיות במעקב צמוד על מנת לוודא שלא מתפתחת מחלת השתל נגד המאחסן. זוהי תגובת נגד של מח העצם המושתל, נגד רקמות גופו של החולה, והיא עלולה להופיע עד כשישה חודשים לאחר ההשתלה. מחלת השתל נגד המאחסן עלולה להתבטא במגוון תופעות, שעשויות להיות קלות יחסית כגון שלשול או פריחה, אולם עלולות לכלול גם נזק לכבד. ניתן לשלוט בתופעות מחלת השתל נגד המאחסן באמצעות טיפול תרופתי, והופעת המחלה אינה מעידה על כישלון ההשתלה.

השתלה אוטולוגית

בהשתלה אוטולוגית, החולה תורם לעצמו תאי גזע, כאשר הוא נמצא בעת הפוגה מהטיפול הכימותרפי.

תאי הגזע נאספים מהחולה באמצעות עירוי מזרוע אחת. הדם המוצא מוזרם דרך 'מפריד תאים', ומוחזר ישירות לחולה באמצעות עירוי לזרוע השנייה.

השפעת הטיפולים על הפוריות

טיפול כימותרפי אינטנסיבי וכן טיפול בקרינה לכל הגוף לפני השתלת מח עצם, או השתלת תאי גזע, פוגעים בפוריות.

לגברים, מומלץ בדרך כלל להקפיא זרע לפני תחילת הטיפול, על מנת שהזרע התקין יהיה זמין מאוחר יותר.

אצל נשים, הופך המחזור לבלתי סדיר במהלך הטיפול, ולעתים נפסק לחלוטין. יחד עם זאת, המחזור עשוי לשוב למצב תקין לאחר סיום הטיפול. אצל נשים הקרובות לגיל המעבר, עלול המחזור להיפסק לגמרי בעקבות הטיפול. לנשים צעירות, מקובל לתת טיפול הורמונלי חליפי להפסקת המחזור, על מנת למנוע דימום רב בשל הירידה בטסיות בתקופת המחלה, וזאת עד להתאוששות תאי הדם.

מאחר שהתרופות הכימותרפיות הן טרטוגניות (גורמות למומים מולדים בעוברים), חשוב להשתמש באמצעי מניעה במהלך תקופת הטיפול ולאחריה.