22 אוגוסט 2019 כ"א אב תשע"ט

חוויות אישיות

חוויות מתמחים

"אז... למה רפואת המשפחה?" / ד"ר נטלי לרנר

שאלה שבה נתקל כל רופא משפחה הרבה מאוד פעמים, כשבדרך כלל רק בפעם אחת מהן הוא מוכן אליה מראש - בראיון הקבלה שלו להתמחות. בשאר הפעמים היא עולה כחלק משיחות חולין יומיומיות, לעתים עם רופאים אחרים ולעתים עם מכרים קרובים יותר וקרובים פחות (אני מכנה זאת - "שיחת דודות").
כך או כך – השאלה הזו תמיד מלחיצה אותי וגורמת לי לחוסר נוחות. איך אני אמורה לתמצת את מה שעבורי הוא נושא לשיחה שלמה וארוכה לכדי משפטים בודדים? הרי בשביל להבין מה הוביל אותי למקצוע רפואת המשפחה צריך להכיר אותי, את הדרך שעברתי ואת הדברים שאירעו בחיי, ומבחינתי כל תשובה מתומצתת שאיננה נוגעת בנקודות אלה – חוטאת לאמת. זו הסיבה שאני אף פעם לא מרוצה מהתשובות שאני עונה לשאלה הזו – לא בשיחות החולין וגם לא בראיון הקבלה להתמחות...
במסגרת מרפאת שלב א' בהתמחות ברפואת המשפחה מתקיימת יוזמה ייחודית של המחלקה להתמחות במכבי, המכונה "סילבוס" או "טופס טיולים", ובה המתמחים מתלווים לאנשי צוות רפואי ממגוון המקצועות אחת לשבוע – אחיות, עובדים סוציאליים ובעיקר רופאים יועצים מהתמחויות שונות, לדוגמה: רפואת עיניים, קרדיולוגיה, פסיכיאטריה וכו'. המטרה היא להיחשף כמה שיותר לפנים השונות של הרפואה בקהילה, להכיר וגם להתמקצע בתחומים אלו.
הביקורים מלמדים ומהנים, אולם תמיד מדגישים אצלי את השוני בין הרפואה היועצת, אשר מתמקדת בדרך כלל בתלונה נקודתית של המטופל ומציעה מענה נקודתי, לבין רפואת המשפחה, בה קיימת חשיבות לתמונה הכוללת של המטופל – למכלול התלונות, שילובי התרופות וכמובן סיפורו האישי של המטופל. מעין "Zoom In" של הרפואה היועצת, אל מול "Zoom Out" של רפואת המשפחה.
לפני מספר שבועת התלוויתי לרופא יועץ בתחום מסוים, במסגרת ה"סילבוס". אחד המטופלים הראשונים נכנס לחדר, וטרם החל לפרט את סיבת הביקור, הרופא שאל לגילו של המטופל, מצבו המשפחתי, תחום עיסוקיו, שאלות על מצבו הרפואי הכללי ועוד פרטים אישיים ורפואיים. המטופל הופתע: "אני לא רגיל לשאלות המעמיקות האלה", ובסוף המפגש הודה לרופא שוב ואמר "כל הכבוד על היסודיות ועל ההעמקה".
אמנם רופאים יועצים במקצועות מסוימים אכן לא תמיד מעמיקים ושואלים את כל השאלות הללו, אולם זה בהחלט מה שמצופה מרופא המשפחה ואלו השאלות שגם אני משתדלת לא לפספס באף מטופל חדש.
כשהמטופל יצא מהחדר, הרופא ואני חייכנו על כך שהמטופל התפעל כל כך מהשאלות ששאל, שאלות שבעינינו נמצאות בבסיס כל שיח רפואי. אמרתי לו בחיוך "זה מזכיר לי את הולכי הרגל שאומרים תודה כשעוצרים להם במעבר החציה".
אנשים מתפעלים כשנותנים להם לעבור במעבר החציה, למרות שזו ברירת המחדל וכך צריך להיות. מטופלים מתפעלים כששואלים אותם שאלות מעמיקות ו"מעבר" לתלונות שלהם – למרות שגם כאן – כך בדיוק הרפואה צריכה להיות – יסודית, מעמיקה וכוללנית.
ה- "Zoom Out" לעומת ה-"Zoom In". הסיפור השלם, לעומת כמה שורות בספר. המנגינה המלאה, לעומת רצף של כמה צלילים. זה מה שאני מחפשת.
איך זה בתור תשובה...?

ביקור בית / ד"ר נטלי לרנר

באחד הימים הראשונים שלי להתמחות, כשישבתי לצידה של המדריכה שלי וצפיתי בה מקבלת מטופלים, הגיעה שרה, מטופלת מבוגרת – ותיקה אצל המדריכה שלי וחדשה לגמרי עבורי. "ספרי לי קצת על עצמך", שאלתי, מתנסה בנטילת היסטוריה רפואית. המטופלת שתקה, הפשילה את שרוול יד שמאל וחשפה בפניי אמה אשר מקועקע עליה מספר בכחול. כמה קל לאבחן אבחנה כל כך קשה – ניצולת אושוויץ.
בהמשך, כשכבר התחלתי לקבל מטופלים באופן עצמאי, שרה הגיעה אל טיפולי מספר פעמים, על כסא גלגלים ובליווי המטפלת ולעתים גם הבת. מבחינה "רפואית" גרידא המפגשים היו קצרים – בדרך כלל עניינים שבשגרה כמו רישום תרופות קבועות או פתרון בעיות רפואיות פשוטות למדי. אולם, המפגשים בדרך כלל התארכו עם שיחות "מעבר" לרפואה – על הנינים וחיי היום-יום, ומדי פעם חלקי סיפורים מתקופת המלחמה.
באחד הימים הגיעה אליי הבת לבדה, סיפרה שיש לאמה בעיה רפואית טורדנית וביקשה ממני להגיע לבדוק אותה בביתה באותו היום. לא היה זה מקרה חירום, אולם שרה התקשתה לצאת מביתה. גם לאחר ששוחחתי עם שרה בטלפון, לא לגמרי הבנתי מהי הבעיה הרפואית.
הסכמתי, אם כי במעט חשש – טרם התנסיתי כמתמחה בביקור בית. מה אעשה בלי המחשב שלי, כשכל המידע הרפואי אינו מולי? בלי חלק גדול מהציוד ומהבדיקות שאני רגילה להשתמש בהם במרפאה? כל זאת על אחת כמה וכמה במטופלת מבוגרת עם בעיות רפואיות כרוניות ותרופות רבות שלא ניתן לזכור את כולן בעל פה.
עלו בי גם מחשבות בעקבות הרצאה שהעביר ד"ר דן אויירו בנושא הטיפול הרפואי באוכלוסיית מרותקי הבית, במסגרת הקורס "התאמות קליניות באוכלוסיות שונות" בלימודי ההמשך ברפואת המשפחה באוניברסיטת ת"א – בתזמון מושלם, לפני כמה ימים... מעבר לאתגר של טיפול רפואי במצבי חוסר ודאות מחוץ לסביבת המרפאה "הבטוחה", בביקור בית אנו כרופאים מקבלים הצצה אל העולם הכי אישי ופרטי של המטופלים שלנו – סיטואציה חודרנית למדי...
ביתה של שרה נמצא במרחק הליכה קצר מהמרפאה. לקח לי כמה דקות לאתר את הכניסה הנכונה לבניין בסגנון בנייני ה"רכבת" הבנויים לרוחב - בניינים ישנים מאוד שאני זוכרת מהשכונה בה נולדתי. כשראיתי את הבניין מרחוק, הבנתי שאין בו מעלית, והבנתי גם ששרה, אשר מתגוררת בקומה השנייה ומתניידת בעיקר בכיסא גלגלים, כנראה מרותקת לביתה רב הזמן. לכל המטופלים המבוגרים שלי אני ממליצה, כמו בספר, להיחשף באופן מבוקר לשמש, בשביל מגוון יתרונות בריאותיים, לא ממש יצא לי להתעמק בשאלה במה ההמלצה הרפואית הזו, שלעתים "מנותקת מהמציאות", כרוכה עבור חלקם, ואיך היא גורמת להם להרגיש.
הדירה עצמה הייתה מזמינה ונעימה, ושמחתי לגלות שבתוכה היא מצליחה להתהלך עם הליכון, ולא רק בכיסא גלגלים. היא הובילה אותי לאורך קירות הבית, עליהם תלויות תמונות רבות, צבעוניות ושמחות של כל הילדים, הנכדים והנינים הרבים שישנם, ולצידן, בתפזורת, תמונות בשחור-לבן של בני המשפחה הרבים שאינם. התמהיל המוזר הזה חייב אותי "לזגזג" במהירות משמחה לעצב וזה עורר בי אי נוחות – איך שרה מתמודדת עם זה מדי יום?
גם הפעם, לאחר שסיימנו לטפל בבעיה הרפואית, התפנינו לשיחה קצרה. "מה את עושה במהלך היום בשביל הנפש?" - קיוויתי שתענה לי תשובות נחמדות כמו סריגה או קריאה, הייתי מוכנה להתפשר אפילו על צפייה בסדרות ריאליטי בטלוויזיה.
- "נפש... במצבי יש הרבה זמן לנפש – לחשוב... להיזכר", וסיפרה לי איך באים אליה ביום ובלילה הזיכרונות בני מעל 70 שנים, בחלקם זיכרונות טובים של ילדות, אבל גם הם הולכים לאיבוד בים זיכרונות האבדן, הכאב והשכול.
הביקור הסתיים בטוב – שרה שמחה מאוד על הביקור וחשה הקלה אחריו, שרק מעט ממנה כנראה בזכות העצה רפואית. גם לי הוקל, משום שבסופו של דבר לא נדרשתי לבצע התערבות רפואית משמעותית, והחיסרון של העדר המחשוב והאמצעים כמעט לא הורגש. ביקור הבית הראשון שלי עבר בשלום, ללא נפגעים...
לא היה במפגש אירוע "מכונן" מבחינה רפואית, אולם למדתי הרבה על חייה של שרה מהתמונות, מהקירות, מהמדרגות... הרבה חלקים באישיותה התחברו ל"פאזל" – לצד החיוכים והאדיבות שלה, במפגשים עם שרה היו לעתים גם דפוסי התנהגות של עצבנות, נרגנות ואף תוקפנות. כנראה שככה זה כשכלואים בין ארבעה קירות עם זיכרונות שעדיף היה לשכוח – כשיוצאים מהבית ו"משתחררים" סוף סוף, גם כל הרגשות חייבים להתאוורר קצת בחוץ...