ההערכה היא שכ – 10% מהישראלים סובלים מליקוי שמיעה בדרגה כלשהי. עם העלייה בגיל מטפסים האחוזים. אחד מכול 5 בגילאים 40-60 ואחד מכול 3 אנשים מעל גיל 65 לוקה בירידה בשמיעה. אין כל הבדל בין גברים לנשים מבחינת שכיחות התופעה.
חלק ניכר מהסובלים מירידה בשמיעה אינו ער לחשיבות של הרכבת מכשיר שמיעה ולעובדה שליקויי שמיעה בלתי מטופלים גורמים למבוכה, מתח ועייפות, הן לסובל מאובדן שמיעה והן למעגל הסובבים אותו, בני משפחה, עמיתים לעבודה, חברים ומכרים. אנשים הסובלים מאובדן שמיעה מתארים מצב שבו הם שומעים מילים אולם לא מבינים את הנאמר.
רק 20% מהסובלים מירידה בשמיעה מממשים את היכולת שלהם לשקם את השמיעה אגב שימוש במכשיר שמיעה. מחקר שנערך בארצות הברית מצא שפרק הזמן שחולף מהשלב בו אובחנה ירידה בשמיעה ועד לרכישת מכשיר שמיעה עומד על 7 שנים.
 |
| מבנה האוזן |
מסתבר שהסיבה העיקרית להימנעות מרכישת מכשיר שמיעה היא אי הרצון לחשוף את העובדה שרכיב חשוב בגופינו 'בגד בנו', או להכיר בעובדה שאנו מתבלים עם עליית הגיל. השימוש במכשיר שמיעה מהווה מעין חותמת או הודאה במצב של ירידת שמיעה. הדברים נוגעים גם לאנשים צעירים ששמיעתם נפגמת כתוצאה מחשיפה מרובה לרעש.
במקרים רבים, ובפרט אצל גברים, כאשר מגיעים לרכישת מכשיר שמיעה, יש דרישה שהוא יהיה מוצנע ומוסתר. נשים מקבלות ביתר קלות את הרעיון של שימוש במכשיר שמיעה. בודדים האנשים אשר רוכשים מכשיר שמיעה צבעוני ובולט שבא להצהיר 'כן אני זקוק, ואני רוצה שיראה כאביזר אופנה לכול דבר ועניין'.
אבדן שמיעה הולכתי לעומת עצבי
האוזן החיצונית מעבירה גלי קול הבאים מהחוץ וגורמים לרטט בעור התוף, שהוא קרום דק המפריד בין האוזן החיצונית לאוזן התיכונה. שלוש עצמות השמע המצויות באוזן התיכונה מגבירות את התנודות של גלי הקול ומעבירות אותן אל איבר המכונה 'החלון הסגלגל' ומשם לאוזן הפנימית.
'השבלול' שהוא איבר סלילי הממוקם באוזן הפנימית מכיל תאי חישה בעלי אלפי שעריות זעירות אשר נעות בתגובה לתנודות. התנועה של השעריות מייצרת אותות עצביים המועברים למח באמצעות עצב השמיעה.
נהוג לבדל בין שני סוגים עיקריים של אובדן שמיעה. באבדן שמיעה הולכתי מתרחשת חסימה של מעבר גלי הקול מהאוזן החיצונית לאוזן הפנימית, ואילו אבדן שמיעה עצבי נובע מפגיעה בשעריות או בעצב השמיעה. אבדן שמיעה עצבי יכול לנבוע מתהליכי הזדקנות, מחשיפה לרעש, ממחלה, מבעיה תורשתית או כתוצאה מפציעה. ברוב המקרים אובדן השמיעה הוא דו צדדי, היינו יש ירידה בשמיעה, במידה זו או אחרת, בכל אחת מהאוזניים.
דרגות של אבדן שמיעה
קולות וצלילים מאופיינים הן על ידי תדירות והן על ידי עוצמה. תדירות גלי הקול היא גובה הצליל. ככל שהתדירות הנמדדת ביחידות המכונות הרץ גבוהה יותר, כך הצליל גבוה יותר.
עוצמת הצליל נמדדת ביחידות מידה המכונות דציבלים, כאשר 0 דציבל מייצג שקט ואילו 120 דציבלים רעש אימתני.
אבחון המידה של אבדן שמיעה נמדד על פי התדירות אותה אנו מסוגלים לקלוט בבהירות ועל פי העוצמה המינימלית אותה אנו מסוגלים לשמוע.
אובדן שמיעה כתוצאה מהעלייה בגיל מתחיל בקושי לקלוט צלילים גבוהים שהם תדרים בטווח הדיבור שלנו. ככל שאיכות השמיעה יורדת קשה יותר לשמוע צלילים בתדר גבוה, דוגמת קול של ילדים או נשים וצלילים של אותיות כמו ב, ז, ט, ס, פ ו-ש. זו הסיבה שאנשים הסובלים מאובדן שמיעה מתארים מצב שבו הם שומעים מילים אולם לא מבינים את הנאמר.
מבחינת עוצמת הצליל מוגדרות 4 דרגות של אבדן שמיעה:
- חירשות קלה. סף השמיעה של אדם מתייחס לצלילים בטווח שבין 25 ל- 39 דציבלים ולא פחות מכך. מצב זה עלול לגרום לקשיים בניהול שיחה, במיוחד בסביבה רועשת.
- חירשות בינונית. סף השמיעה של אדם מתייחס לצלילים בטווח שבין 40 ל- 69 דציבלים, ולא פחות מכך. ללא שימוש במכשיר שמיעה, אנשים הלוקים בדרגת חירשות זו עלולים לחוות קשיים בניהול שיחה.
- חירשות חמורה. סף השמיעה של אדם מתייחס לצלילים בטווח שבין 70 ל- 94 דציבלים, ולא פחות מכך. אנשים אלו נאלצים לקרוא שפתיים, או להיעזר בשפת הסימנים, גם כאשר הם עושים שימוש במכשיר שמיעה.
- חירשות מוחלטת. סף השמיעה של אדם מתייחס רק לצלילים בעוצמה של 95 דציבלים ויותר. אנשים במצב זה נאלצים לקרוא שפתיים, או להיעזר בשפת הסימנים, על מנת להבין את הנאמר.
|
|
| עוצמת הצליל נמדדת ביחידות מידה המכונות דציבלים |
מה גורם לאובדן שמיעה?
הגיל הוא הגורם המשפיע ביותר על אבדן השמיעה ומכונה בשפה הרפואית פרסביאקוזיס. הסיבה לכך היא פגיעה הדרגתית, או מוות של השעריות הזעירות בתוך 'השבלול' שבאוזן הפנימית. מרבית האנשים מתחילים לאבד מעט מיכולת השמיעה כבר בגילאי 30-40. אבדן השמיעה מתגבר עם העלייה בגיל ולערך בגיל 80 רוב האנשים סובלים מאבדן שמיעה משמעותי אשר אינו הפיך.
עבודה במקצועות בהם קיימת חשיפה לרעש, כמו נגרות, רתכות ושימוש בכלי גינון רועשים (ללא מיגון מתאים) כמו גם חשיפה ממושכת לצלילים רועשים במועדון ריקודים, בקונצרט רוק או במכונית סגורה, הן סיבות סביבתית עיקריות לאובדן שמיעה.
החשיפה המתמשכת לרעש בדציבלים גבוהים פוגעת בשעריות שבשבלול. עוצמת הרעש ומשכו מהווים גורמים המשפיעים על מידת הפגיעה בשמיעה.
מחלות ומצבים העלולים לגרום לאובדן שמיעה
זיהומים נגיפיים דוגמת אלו המחוללים
חזרת וחצבת עלולים לפגוע באוזן הפנימית, ובמקרה של חזרת אף לגרום לחירשות. לדלקת קרום המוח ממקור חיידקי עלול להתלוות סיבוך של ירידה בשמיעה לאחר שחלפה המחלה. נגד מחלות אלו פותחו חיסונים והם מהווים חלק משגרת החיסונים הנהוגים בישראל.
מחלת מנייר שתוקפת את המבוך של האוזן הפנימית היא מחלה נדירה אשר עלולה להביא לאובדן שמיעה. המחלה מתאפיינת בהתקפים של כאב באוזן, אובדן שמיעה, סחרחורת ובתחושת מלאות באוזן.
במידה שבמהלך
ההריון נדבקה האישה באדמת או בציטומגלוווירוס (CMV) , קיים סיכוי שהתינוק ייוולד עם ליקוי שמיעה או חירשות.
חירשות על רקע תורשתי (מועברת במשפחה) מהווה כ- 60% מכלל מקרי החירשות.
 |
|
עם העלייה בגיל מטפסים האחוזים. אחד מכול 5 בגילאים 40-60 ואחד מכול 3 אנשים מעל גיל 65 לוקה
בירידה בשמיעה.
|
תרופות ואבדן שמיעה
מספר תרופות עלולות לגרום לאבדן שמיעה. ביניהן תרופות ציטוטוקסיות המשמשות לטיפול בסרטן שעלולות לגרום לפגיעה בשבלול, או בעצב השמיעה, ולהוביל לאבדן השמיעה. גם האנטיביוטיקה גנטמיצין מקבוצת האמינוגליקוזידים עלולה לגרום לפגיעה בלתי הפיכה בשמיעה.
לאחרונה פורסם מחקר בכתב העת American Journal of Medicine שטוען כי שימוש קבוע בתרופות משככות כאבים ומורידות
חום נפוצות דוגמת אקמול (פרצטמול), אדוויל ונורופן (מקבוצת נוגדי
הדלקת הלא סטרואידים) ואספירין, עלול להגביר את הסיכון לאבדן שמיעה בקרב גברים מתחת לגיל 50.
אובדן שמיעה זמני
ייצור מוגבר של
שעוות אוזן, דלקות של האוזן התיכונה או הצטברות של נוזלים בחלל האוזן התיכונה (דלקת נוזלית של האוזן התיכונה) גורמים לחסימת המעבר של גלי הקול מהאוזן החיצונית לאוזן הפנימית. הדבר מתבטא באובדן שמיעה.
מצבים נוספים העלולים לגרום לפגיעה בשמיעה כוללים קרע בעור התוף וטרשת אוזן, שהיא מחלה תורשתית בה חלה
הסתיידות הדרגתית של אחת מעצמות השמע באוזן התיכונה.
לאחר החלמה מהמחלות הללו תשוב שמיעתו של החולה לקדמותה.
שפת הסימנים
אבדן שמיעה משמעותי, שאינו נפתר בעזרת מכשיר שמיעה, פוגע ביכולת ההבנה של הנאמר על ידי אחרים. אנשים רבים הלוקים בשמיעתם לומדים לתקשר עם הסביבה בדרכים חלופיות. אלו החווים אבדן שמיעה לאחר שלמדו לדבר, יכולים להשתמש בקריאת תנועות השפתיים של האדם עימו הם משוחחים או בו הם צופים.
כאשר אבדן השמיעה מולד, קריאת שפתיים היא משימה קשה ולרוב יש צורך בלימוד שפת הסימנים. מדובר בצורת תקשורת בה משתמשים בידיים ובהבעות פנים על מנת להעביר מסרים. כמו כל שפה אחרת אף שפת הסימנים מורכבת ממבנה דקדוקי מוגדר, אם כי סדר המילים והמשפטים בה שונה. בדומה לשפה המדוברת, יש הבדל בין שפת הסימנים של המבוגרים ובין שפת הסימנים של הנוער שנוטה להשתמש במילים חדשות ובסלנג.
שפת הסימנים איננה שפה בינלאומית ולכל מדינה שפת סימנים משלה (לעיתים יש מספר שפות באותה מדינה). שפת הסימנים הישראלית היא שפה חדשה שהתהוותה לפני כ- 70 שנה.