סימפטומים
הסימפטום העיקרי של אפילפסיה הינו ההתקפים החוזרים.
רופאים המטפלים בלוקים באפילפסיה נוהגים לסווג את ההתקפים על פי המידה שבה נפגע המוח:
- התקפים חלקיים – בהם נפגע רק חלק קטן מהמוח.
- התקפים כלליים – בהם נפגע רוב המוח או כולו.
התקפים חלקיים
קיימים שני סוגים של התקפים חלקיים:
- התקפים חלקיים פשוטים - התקף בו האדם נשאר בהכרה.
- התקפים חלקיים מורכבים – אלו הם התקפים שבהם נפגעת ההכרה ותחושת המודעות ואין זיכרון של האירוע. ייתכן שאותו אדם ילקה בסוגים שונים של התקפים בזמנים שונים.
הסימפטומים של התקף חלקי פשוט כוללים:
- שינויים בתפיסת הדברים שאנשים רואים, שומעים ומרגישים. כמו כן, יש גם שינויים בתחושות הריח והטעם.
- תחושה חזקה של דז'ה-וו (תחושה שאירועים מסוימים קרו כבר בעבר).
- התפרצות רגשית חזקה, כמו פחד או שמחה.
- נוקשות בשרירי הגפיים.
- עוויתות המופיעות רק בצד אחד של הגוף.
סימפטומים של התקף חלקי מורכב מאופיינים לרוב על ידי התנהגות מוזרה ואקראית, כגון:
- מצמוצי שפתיים.
- שפשוף ידיים.
- השמעת רעשים אקראיים.
- הזזת ידיים מסביב לגוף.
- לעיסה או בליעה.
יתכן שבמהלך התקף חלקי מורכב האדם שלוקה בו לא יוכל לשמוע אף אחד ולא יזכור מה קרה לו במהלך האירוע.
התקפים חלקיים מורכבים נפוצים למדי ומהווים כ-20% מכלל ההתקפים שחווים אנשים החיים עם אפילפסיה.
התקפים כלליים
ישנם 6 סוגים עיקריים של התקפים כללים.
התקף אבסנס (Absense)
סוג זה של התקפים מופיע בעיקר בקרב ילדים. התקפי אבסנס גורמים לילד לאבד קשר עם סביבתו למשך מספר שניות עד דקה. הילד נראה כאילו הוא סתם בוהה בחלל, אם כי אצל חלק מהילדים יכולים להופיע מצמוצי עיניים או תנועות שפתיים במהלך ההתקף. התקפים כאלו עלולים להופיע מספר פעמים ביום. אמנם התקפי אבסנס אינם מסוכנים, אך הם עלולים לפגוע בביצועים ובהישגים של הילד בבית הספר.
התקף מיוקלוני
סוג זה של התקפים עלול לגרום לפרכוסים של ידיים, רגליים או של פלג הגוף העליון, בדומה למה שקורה כשמקבלים הלם חשמלי. לרוב נמשכים התקפים אלה חלקיקי שנייה ואינם גורמים לאיבוד ההכרה.
התקף קלוני
סוג זה של התקפים גורם לאותם פרכוסים ועוויתות אשר מתרחשים בעת התקפים מיוקלוניים, אלא שבמקרה זה ההתקף נמשך זמן רב יותר ויתכן גם איבוד ההכרה.
התקף אטוני
התקפים אלו גורמים לרפיון שרירים פתאומי, כך שמי שלוקה בהם עלול ליפול ארצה.
התקף טוני
בניגוד להתקפים אטוניים, התקפים אלו גורמים לכל השרירים להתקשות, מבלי שהאדם מסוגל לזוז. במצב כזה עלול החולה לאבד את שיווי המשקל וליפול.
התקף טוני-קלוני
בסוג זה של התקפים יש שני שלבים: תחילה הופך הגוף נוקשה ואז הגפיים מתחילות לפרכס. במצב כזה החולים מאבדים הכרה וחלקם אף מאבדים שליטה על הסוגרים (אין שליטה על יציאות ועל הפרשת שתן).
בדרך כלל נמשכים התקפים כאלו 1-3 דקות. הם הנפוצים ביותר מבין סוגי ההתקפים השונים ומהווים כ- 60% מכלל ההתקפים שחווים אנשים הלוקים באפילפסיה.
אנשים יכולים לחוות את כל סוגי ההתקפים, אך בדרך כלל דפוס הסימפטומים נשאר קבוע אצל אותו החולה. דפוס זה מכונה הסינדרום האפילפטי.
הילות
לעיתים אנשים שלוקים באפילפסיה חווים תחושה מסוימת או מקבלים סימני אזהרה שההתקף עומד להתרחש. סימנים אלו מוכרים כהילות. סוגי ההילות משתנים מאדם לאדם.
כמה מההילות הנפוצות כוללות:
- תחושת ריח או טעם מוזרים.
- תחושת דז'ה וו.
- תחושה שהעולם החיצוני הופך פתאום ללא מציאותי, דמוי חלום.
- חוויה של פחד או חרדה.
- הגוף מרגיש בפתאומיות מוזר.
למרות שבדרך כלל לא ניתן למנוע התקף אפילפטי, עדיין ניתן להיערך להתרחשותו כאשר מרגישים את סימני האזהרה. החולה יכול להודיע לאנשים בסביבתו שהוא עומד לקבל התקף. במצב זה רצוי להגיע למקום בטוח או לאמץ תנוחה בטוחה כדי לא להיפגע בעת ההתקף.
לא כל התקף מעיד על אפילפסיה
המשמעות של "התקף" היא אירוע קצר ופתאומי שגורם לשינוי בהכרה, בהתנהגות או ברגשות אצל האדם שחווה אותו. לא כל ההתקפים מעידים על אפילפסיה. ישנם מצבים שבהם אנשים חווים התקפים הנקראים התקפים לא-אפילפטיים, בעקבות סוכרת, בעיות לב ומצבים פסיכולוגיים.
אבחון
קשה לאבחן אפילפסיה מאחר שקיימות מחלות נוספות שאף הן מסוגלות לגרום להתקפים, כמו מיגרנה והתקפי חרדה. לרוב יופנו אנשים החווים התקפים לנוירולוג, רופא שהוא מומחה בטיפול בבעיות הפוגעות במערכת העצבים והמוח.
רצוי שאדם החווה התקף, יאסוף מידע רב ככול האפשר לגבי הסימפטומים מהאנשים שהיו עדים להתקף שעבר, מאחר שהוא עלול שלא לזכור את האירוע. חלק מהאנשים מביאים לאבחון חבר או בן משפחה שנכחו בעת ההתקף, כדי שיוכלו לתאר לרופא המאבחן את מה שראו.
הרופא ישאל גם על סימפטומים אחרים שיכולים להיות קשורים לבעיה, כגון תחושות מוזרות לפני ההתקף או סימני אזהרה. בנוסף לכך הוא יתהה על שימוש בתרופות, משקאות אלכוהוליים או סמים. חשוב לספק לרופא מידע רב ככול האפשר כדי שיוכל לבנות תוכנית טיפולית מתאימה ויעילה.
יתכן שיהיה צורך בבדיקות נוספות. אמנם הבדיקות הנוספות אינן יכולות לקבוע בוודאות אם אכן מדובר באפילפסיה, אך הן יכולות להצביע על מחלות שעלולות לגרום להתקפים או לשלול בעיות אחרות. שתי הבדיקות הנפוצות ביותר הן EEG וסריקת MRI.
EEG (רישום הפעילות האלקטרומגנטית של המוח)
בבדיקה זו מודדים את הפעילות האלקטרומגנטית של המוח באמצעות חיבור של אלקטרודות אל הראש. במהלך הבדיקה יכול המאבחן לבקש מהנבדק לנשום נשימות עמוקות או לעצום עיניים משום שפעולות אלו יכולות לגלות שינויים בפעילות המוח אשר קשורים לאפילפסיה.
המאבחן יכול גם לבדוק את השפעת האור המהבהב על הפעילות החשמלית של המוח. כמובן שהוא יפסיק את הבדיקה אם האורות המהבהבים יגרמו להתפתחות התקף.
סריקת MRI (דימות בעזרת תהודה מגנטית)
סריקה זו של המוח יכולה לגלות סיבות אפשריות להתקפים, כמו פגמים במבנה המוח או התפתחות של גידול מוחי. הבדיקה עושה שימוש בשדה מגנטי כדי לבנות תמונות חתך רוחביות של המוח. חלק מהאנשים מקבלים זריקת צבע מיוחד לתוך הוריד בזרוע על מנת לשפר את איכות ההדמיה.
במהלך הבדיקה יתבקש הנבדק לשכב ללא תזוזה, על מיטה בתוך גליל גדול, למשך כ- 30 דקות. אם הנבדק חושש מחללים סגורים, כדאי ליידע על כך את הטכנאי. תהליך סריקת ה- MRI מרעיש ביותר, ולכן יקבל הנבדק אטמי אוזניים או אוזניות.
כיוון שהגליל הוא מגנט חזק ביותר, יש להסיר לפני הכניסה לחדר את כל חפצי המתכת שעל הנבדק (תכשיטים, שעונים). אנשים שבגופם מושתל קוצב לב או תותבים כירורגיים לא יכולים לעבור סריקת MRI בשל השדות המגנטיים. תוצאות הבדיקה תהיינה מוכנות בתוך מספר ימים ממועד ביצוע הבדיקה.
טיפול
כל האנשים הלוקים באפילפסיה צריכים לעבור בדיקת בריאות שנתית אצל רופא.
הטיפול באפילפסיה יתחיל בדרך כלל לאחר שאדם חווה התקף שני, משום שהתקף בודד אינו מהווה סימן מובהק לכך שהוא לוקה באפילפסיה.
יחד עם זאת ישנם מספר מצבים בהם הרופא יתחיל את הטיפול כבר בעקבות התקף ראשון:
- סריקת EEG מצביעה על פעילות אלקטרומגנטית במוח שקשורה לאפילפסיה.
- סריקת MRI שמראה פגמים במבנה המוח.
- מצב שבו נגרם נזק למוח, כמו שבץ מוחי.
גם החולה עצמו יכול לבקש לקבל טיפול כבר לאחר ההתקף הראשון שחווה.
הטיפול יכול להיות תרופתי, באמצעות גירוי עצב הוואגוס, באמצעות תזונה מסוימת (דיאטה קטוגנית) ולעיתים כאשר הטיפולים האחרים אינם מסייעים אף ניתוח.
תרופות נוגדות פרכוסים
אמנם תרופות נוגדות פרכוסים אינן מרפאות אפילפסיה, אך הן מונעות את ההתפרצות ההתקפים.
קיימים מספר סוגים של נוגדי פרכוסים שיינתנו על פי סוג ההתקפים האפילפטיים. לא כל התרופות יעילות לכל סוגי ההתקפים. יתכן שהחולה יקבל טיפול באמצעות תרופה אחת בלבד (מונותרפיה) וישנם מצבים בהם החולה יזדקק לשילוב של מספר תרופות. הדבר תקף במיוחד כאשר אדם לוקה בהתקפים מסוגים שונים.
יש לזכור שאנשים שונים מגיבים באופן שונה לתרופות, כאשר חלק מהם מפתחים תופעות לוואי וחלק עלולים שלא להגיב כלל לטיפול. לפיכך יכול לעבור זמן מה עד שמוצאים את התרופה המתאימה במינון המתאים עבור מטופל הלוקה באפילפסיה.
רוב התרופות פועלות באמצעות שינוי בהעברת האותות החשמליים ובייצור המתווכים העצביים במוח. כך הן מקטינות את הסיכון להתפתחות התקפים אפילפטיים.
נוגדי הפרכוסים מצליחים למנוע לאורך זמן התפתחות התקפי אפילפסיה כמעט אצל מחצית מהמטופלים. 20% נוספים מדווחים על ירידה משמעותית בתדירות ההתקפים. למרות שעורי ההצלחה הגבוהים, יותר מ-20% מהמטופלים ממשיכים לחוות התקפים ואחרים סובלים מתופעות לוואי של התרופות.
ככלל, אין להפסיק נטילת תרופות נוגדות פרכוסים בבת אחת, כי הדבר עלול לגרום לחזרת ההתקפים.
קרבמזפין
(®Carbamazepine (Tegretol®, Teryl
קרבמזפין משמש לטיפול בכל סוגי ההתקפים החלקיים ובהתקפים טוניים-קלוניים כלליים (גראנד מאל). בדרך כלל מהווה תרופה זו "בחירה ראשונה" לטיפול באפילפסיה. עם זאת, התרופה אינה יעילה ואף עלולה להזיק בהתקפי אבסנס כלליים ובהתקפים מיוקלוניים.
קרבמזפין עלול להפריע לפעילותן של תרופות אחרות לטיפול באפילפסיה ושל תרופות נוספות כמו קומדין® (לדילול הדם), תיאופילין® (לקוצר נשימה) ודוקסיציקלין (אנטיביוטיקה). כמו כן הוא עלול להפחית מהיעילות של גלולות למניעת הריון.
תופעות הלוואי הנפוצות של קרבמזפין כוללות ישנוניות, סחרחורת, ראיה מטושטשת, ראיה כפולה, קושי בחשיבה, שלשול, בחילה והקאה. התרופה עלולה לגרום להגברת רגישות העור לקרינת UV (אולטרא-סגולה) או לפריחות אלרגיות בעור (נדיר, כ-10% מהמטופלים).
בנוסף, קרבמזפין עלול לגרום לרמת נתרן נמוכה בדם ואצל אנשים הלוקים בגלאוקומה ללחץ תוך עיני מוגבר. במקרים נדירים עלולה התרופה לגרום לדיכוי של מח העצם ואפילו לנזק לכבד. יש לנקוט זהירות בשימוש בתרופה בקרב אנשים עם מחלות דם, לב וכבד.
חשוב לשמור את התרופה במקום יבש וקריר, כי חום ולחות מפחיתים את הזמינות (הכמות שנספגת לדם לאחר הנטילה) של קרבמזפין ב-50%. כמו כן, שתיית מיץ אשכוליות עלולה לגרום לעלייה ברמות קרבמזפין. לעומת זאת, השימוש בצמח המרפא היפריקום (לטיפול בדיכאון בדרגה קלה ומתונה) עלול להפחית מיעילות התרופה.
הריון: נשים שמטופלות בתרופה זו ומתכננות הריון צריכות להיוועץ ברופא לפני ההתעברות, על מנת להתאים את הטיפול התרופתי לתקופת ההריון. זאת משום שהתרופה מעלה את הסיכון למומים מולדים בעמוד השדרה של העובר (spina bifida) ולמומים נוספים.
אוקסקארבזפין
(®Oxacarbazepine (Trexapin®, Trileptin
התרופה בעלת אותה רמת יעילות כמו זו של קרבמזפין. בניגוד לקרבמזפין היא מחוללת פחות תופעות לוואי או הפרעות לפעילותן של תרופות אחרות. אוקסקארבזפין משמש הן כתרופה יחידה והן בשילוב עם תרופות אחרות לטיפול בהתקפים חלקיים אצל מבוגרים וילדים מעל גיל 4.
תופעות הלוואי הנפוצות של התרופה כוללות עייפות, כאב ראש, סחרחורת, ישנוניות, חוסר יציבות, בחילה, הקאה וראיה כפולה. לפעמים מתפתחת גם פריחה אלרגית בעור, אך זו מתרחשת לעיתים רחוקות יותר בהשוואה לטיפול בקרבמזפין.
במינונים של 1200 מ"ג ליום, אוקסקארבזפין גורם לעלייה ברמות פניטואין בדם. לעומת זאת, פנובארביטון, פניטואין וקרבמזפין עלולים להפחית את רמות הנגזרת הפעילה של אוקסקארבזפין בדם. בנוסף לכך, התרופה עלולה להפחית מיעילותן של הגלולות למניעת הריון.
הריון: בטיחות התרופה בהריון לא נקבעה. נשים שנוטלות אותה ומתכננות להרות צריכות להיוועץ ברופא לגבי אפשרויות הטיפול הקיימות עבורן בתקופת ההריון.
חומצה וואלפרואית או וואלפרואט
(®valproic acid/valproate (Valporal®, Depalept
התרופה משמשת לטיפול בהתקפים חלקיים או בהתקפי אבסנס כטיפול בודד או בשילוב עם תרופות אחרות. בנוסף, היא משמשת גם לטיפול בהפרעות הקשורות למצב הרוח ולטיפול בכאב ראש חזק.
מדענים סבורים כי תרופה זו מגבירה את יעילות גאבא GABA, אחד המתווכים העצביים (חומר שמעביר מסרים עצביים בין התאים במוח) בעלי השפעה מרגיעה במוח.
תופעות הלוואי של החומצה הוואלפרואית כוללות בחילה והקאה, עלייה בתיאבון ועלייה במשקל כתוצאה מכך, נשירת שיער (זמנית), הפרעות במחזור הווסת ואפילו הפסקת וסת לחודש-חודשיים.
תופעות לוואי נדירות יותר כוללות השפעות קוגניטיביות, רעד ועלייה באנזימי כבד.
פניטואין
(®Phenytoin (Epanutin
משמש כתרופה נוגדת פרכוסים מאז שיצא לשוק בשנת 1938. מהווה "בחירה ראשונה" לטיפול בהתקפים חלקיים ובהתקפים טוניים-קלוניים כלליים. התרופה אינה יעילה נגד התקפים מיוקלוניים, אטוניים והתקפי אבסנס.
פניטואין עלול להפריע לפעילות של נוגדי פרכוסים אחרים ושל תרופות אחרות הכוללות גלולות למניעת הריון, קומדין (תרופה לדילול הדם), קינידין (תרופה לקצב לב), ויטמין D וחומצה פולית.
במינונים גבוהים כל שינוי קטן במינון של פניטואין גורם לשינוי משמעותי ברמת התרופה בדם. לפיכך חשוב להיזהר משינויים לא מבוקרים במינון התרופה. זאת כדי למנוע התפתחות התקפים (אם רמת הפניטואין בדם יורדת) או הגברת תופעות הלוואי (אם רמת התרופה בדם עולה).
כשמינון התרופה גבוה, עלולות להתפתח תופעות לוואי דוגמת קשיי ריכוז, איטיות בתנועה, חוסר יציבות, ראיה כפולה, בחילה וישנוניות. תיתכן גם עלייה בהתקפים.
תופעות הלוואי שעלולות להופיע בעקבות שימוש ממושך בתרופה כוללות נפיחות ברקמת החניכיים, שיעור יתר (הירסוטיזם), ניסטגמוס (תנועות עיניים מהירות או מרצדות בלתי נשלטות), פריחה בעור וחוסר בחומצה פולית. תגובות נדירות לתרופה כוללות פריחה חמורה בעור, דיכוי מח העצם, פגיעה במערכת הלימפתית ותסמונת דמוית לופוס (זאבת).
הריון: בטיחות התרופה בהריון לא נקבעה. נשים שנוטלות אותה ומתכננות להרות צריכות להיוועץ ברופא טרם התעברות לגבי אפשרויות הטיפול הקיימות עבורן בתקופת ההריון.
לבטיראצטאם
(®Levetiracetam (Keppra
לבטיראצטאם משמש לטיפול בהתקפים חלקיים בקרב מבוגרים בשילוב עם תרופות אחרות.
תופעות הלוואי כוללות ישנוניות, חוסר יציבות, זיהומים, הפרעות בהתנהגות וסחרחורת. תופעות אלה מתפתחות ברוב המקרים כבר ב-4 השבועות הראשונים של הטיפול. אין דיווחים על כך שהתרופה מפריעה לפעילותן של תרופות אחרות או של גלולות למניעת הריון. אין להפסיק את נטילת התרופה בבת אחת, כי הדבר עלול לגרום לעלייה בתדירות ההתקפים, אלא אם זה מתחייב עקב תופעות לוואי.
הריון: בטיחות התרופה בהריון לא נקבעה. נשים שנוטלות אותה ומתכננות להרות צריכות להיוועץ ברופא טרם התעברות לגבי אפשרויות הטיפול הקיימות עבורן בתקופת ההריון.
למוטריגין
(®Lamotrigine (Lamodex®, Lamotrigine®, Lamogine®, Lamictal
התרופה משמשת לטיפול במבוגרים ובילדים מעל גיל 12 במצבים של התקפים חלקיים פשוטים ומורכבים והתקפים טוניים-קלוניים ראשוניים ושניוניים.
בנוסף ניתנת למוטריגין בשילוב עם תרופות נוספות, לטיפול במבוגרים ובילדים מעל גיל שנתיים, במקרים של התקפים חלקיים פשוטים ומורכבים והתקפים טוניים-קלוניים שניוניים.
ישנם דיווחים על תוצאות טיפוליות טובות אצל חולי אפילפסיה עם קשיי למידה ואצל כאלו שמפתחים מספר סוגי התקפים.
תופעות הלוואי של למוטריגין הן מעטות יחסית. אצל ילדים המטופלים בה יש סיכון מוגבר לפריחות קשות בעור – כ-0.1%. סיכון זה קטן פי 2 בקרב מבוגרים, רק 0.05%. התפתחות הפריחה עלולה להחמיר עם עלייה מהירה במינון התרופה או כשהתרופה ניתנת במינון גבוה מלכתחילה. לפיכך, על מנת להפחית את הסיכון להופעת פריחה, כדאי להתחיל את הטיפול במינון נמוך ולהעלותו בהדרגה.
תופעות לוואי נוספות כוללות ראיה כפולה, ישנוניות, סחרחורת, אטאקסיה (חוסר קואורדינציה וחוסר יציבות בשל הפרעה בתפקודי המוח), כאב ראש, בחילה, הקאה ופריחה בעור.
הריון: נשים המטופלות בלמוטריגין ומתכננות הריון, צריכות להיוועץ ברופא טרם התעברות לגבי אפשרויות הטיפול הקיימות עבורן בתקופת ההריון. טיפול בלמוטריגין כתרופה יחידה (מונותרפיה) במהלך הטרימסטר הראשון להריון מגביר את הסיכון לחיך שסוע אצל הילוד (2.7%).
למוטריגין מפריע לפעילות של פניטואין, קרבמזפין, וואלפרואט ופנוברביטון ומפחית מיעילותן של הגלולות למניעת הריון.
כשהתרופה ניתנת בשילוב עם וואלפרואט, עולה הרמה בדם של שתיהן ויש צורך להתאים את המינון היומי. בנוסף לכך, מעלה השילוב של שתי התרופות את הסיכון לפריחות בעור. כדי להימנע מכך רצוי להתחיל במינון נמוך של למוטריגין ולהעלותו בהדרגתיות.
אנשים הלוקים בבעיות כבד או אלרגיים לתרופה צריכים להימנע מהשימוש בה.
פרגאבאלין
(®Pregabalin (Lyrica
פרגאבאלין משמש בשילוב עם תרופות נוספות, לטיפול בהתקפים חלקיים בקרב מבוגרים. בנוסף הוא משמש לטיפול בכאב במערכת העצבים ולטיפול בפיברומיאלגיה.
תופעות הלוואי של פרגאבאלין כוללות סחרחורת, ראיה מטושטשת, עלייה במשקל, ישנוניות, קשיי ריכוז, נפיחות בכפות הידיים והרגליים ויובש בפה. אין דיווחים על השפעת התרופה על נוגדי פרכוסים אחרים.
הריון: בטיחות התרופה בהריון לא נקבעה. כיוון שידוע כי שכיחות המומים המולדים גבוהה יותר בקרב תינוקות לאמהות שטופלו בנוגדי הפרכוסים במהלך ההריון, יש להגביל את השימוש בפרגאבאלין בתקופת ההריון אך ורק למצבים שמצדיקים את הסיכון האפשרי.
נשים שנוטלות את התרופה ומתכננות להרות צריכות להיוועץ ברופא טרם התעברות לגבי אפשרויות הטיפול הקיימות עבורן בתקופת ההריון.
הנקה: לא ידוע אם פרגאבאלין עובר לחלב האם, אך זהו מצב נפוץ ביחס לרוב נוגדי הפרכוסים.
פנובארביטון
(®Phenobarbitone (Phenobabitone
זוהי התרופה הוותיקה ביותר מבין נוגדי פרכוסים (מאז 1912), שמיועדת לטיפול בהתקפים טוניים-קלוניים כלליים ובהתקפים חלקיים בקרב מבוגרים וילדים. כמו כן ניתן להשתמש בה לטיפול בהתקפים מיוקלוניים. חשוב לציין שיכולים לחלוף כשבועיים עד שרמת התרופה בדם עולה מספיק והיא מתחילה להשפיע.
בעבר הרבו להשתמש בפנובארביטון אך השימוש בו ירד עם הפיתוח של תרופות חדשות שהיו להן פחות תופעות לוואי או סיכונים. ישנם מקרים בהם פנובארביטון עלול להחמיר התקפי אבסנס או לשבש פעילות של נוגדי פרכוסים אחרים.
תופעות הלוואי של פנובארביטון כוללות ישנוניות, קשיי חשיבה, חוסר ריכוז או איזון והיפר-אקטיביות בקרב ילדים שמטופלים בה. חלק מהמטופלים עלולים להיות אלרגיים לתרופה ולפתח פריחה בעור. פנובארביטון גורם גם לסבילות (הגוף מגיב פחות לתרופה) ולהתמכרות. יש להדגיש שאין להפסיק את הטיפול בתרופה בבת אחת, כי הדבר עלול לגרום לחזרת ההתקפים.
הריון: בטיחות התרופה בהריון לא נקבעה. נשים שנוטלות אותה ומתכננות להרות צריכות להיוועץ ברופא טרם התעברות לגבי אפשרויות הטיפול הקיימות עבורן בתקופת ההריון.
פרימידון
(® Primidone (Prysoline
פרימידון משמש לטיפול בהתקפים חלקיים ובהתקפים טוניים-קלוניים כלליים (גראנד מאל), בעיקר בשילוב עם תרופות אחרות. הוא הופך בגוף לפנובארביטון שיש לו השפעה נוגדת פרכוסים. בדומה לפנובארביטון, גם פרימידון אינו יעיל להתקפי אבסנס ולהתקפים מיוקלוניים.
תופעות הלוואי של התרופה כוללות ישנוניות, קשיי חשיבה, בחילה, שינויים מנטליים וחוסר יציבות. הפסקת השימוש בתרופה זו צריכה להיות הדרגתית, כדי להימנע מחזרת ההתקפים או מהשפעות שליליות אחרות (כמו האמור לגבי פנובארביטון).
הריון: בטיחות התרופה בהריון לא נקבעה. נשים שנוטלות אותה ומתכננות להרות צריכות להיוועץ ברופא טרם התעברות לגבי אפשרויות הטיפול הקיימות עבורן בתקופת ההריון.
טופירמאט
(®Topiramate (Topamax®, Topitrim®, Topiramate-Teva
טופירמאט משמש בשילוב עם תרופות אחרות לטיפול בהתקפים חלקיים, התקפים טוניים קלוניים כלליים ובהתקפים הנגרמים על ידי תסמונת לנוקס-גאסטו, בקרב מבוגרים וילדים מגיל שנתיים. התרופה יעילה גם להתקפים מיוקלוניים ואף עשויה לעזור לפרכוסים אצל תינוקות.
טופירמאט ניתן גם כטיפול למניעת מיגרנות אצל מבוגרים, אם כי השימוש שלו כטיפול בהתקפי מיגרנה עדיין לא נחקר.
טופירמאט עלול להפריע לפעילות של קרבמזפין ופניטואין ולהפחית מיעילותן של הגלולות למניעת הריון (במינון של 200 מ"ג). לאור זאת, על מנת להבטיח מניעת הריון, יש צורך להשתמש בגלולות למניעת הריון בעלות מינון גבוה יותר של הורמונים.
תופעות הלוואי כוללות קשיי ריכוז, בעיות בדיבור ובשפה, האטה בתפקוד הקוגניטיבי, ישנוניות, סחרחורת, עקצוצים בגפיים או בפנים, חוסר יציבות ועייפות. בנוסף לכך קיימים דיווחים על ירידה בתיאבון ובמשקל ועל עלייה בהיווצרות אבנים בכליות בעקבות השימוש בתרופה. תופעות הלוואי נפוצות יותר כשמתחילים את הטיפול במינונים גבוהים או כשעולים מהר במינון התרופה.
הריון: בטיחות התרופה בהריון לא נקבעה. נשים שנוטלות אותה ומתכננות להרות צריכות להיוועץ ברופא טרם התעברות לגבי אפשרויות הטיפול הקיימות עבורן בתקופת ההריון.
אתוסוקסימיד
(®Ethosuximide (Zarontin
אתוסוקסימיד מיועד לטיפול בהתקפי אבסנס (פטיט מאל). התרופה גורמת להשקטת גלי מוח לא תקינים האופייניים לסוג זה של התקפים. אצל רוב המטופלים באתוסוקסימיד חוזרת הפעילות החשמלית של המוח (כפי שהיא נרשמת ב-EEG) להיות תקינה.
תופעות הלוואי כוללות בעיות במערכת העיכול (כאבי בטן, עוויתות, בחילה, הקאה, שיהוקים ושינויים בתיאבון), ישנוניות, עייפות, סחרחורת, בעיות שינה ושינויים בהתנהגות. לפעמים מתפתחות גם תגובות אלרגיות בצורת פריחה על העור או זאבת אדמנית מערכתית.
אתוסוקסימיד עלול לפגוע בייצור כדוריות הדם הלבנות ולגרום לדיכוי מח העצם.
הריון: בטיחות התרופה בהריון לא נקבעה. עם זאת, כיוון שידוע כי נטילת תרופות לטיפול באפילפסיה בתקופת ההריון עלולה להגביר את הסיכון למומים מולדים, על נשים שנוטלות אותה ומתכננות להרות, להיוועץ ברופא טרם התעברות לגבי אפשרויות הטיפול הקיימות עבורן בתקופת ההריון.
הנקה: אתוסוקסימיד מופרשת בחלב האם.
התרופה עלולה לגרום לעלייה ברמות פניטואין. בנוסף לכך חומצה וואלפרואית עלולה לגרום לשינוי ברמות אתוסוקסימיד בדם. השימוש בתרופה אינו מומלץ לאנשים שלקו במחלות כליה או כבד או כאלו שאלרגיים אליה.
זוניסאמיד
(®Zonisamide (Zonergan
זוניסאמיד מאושר לטיפול בהתקפים אפילפטיים חלקיים בשילוב עם תרופות אחרות, אך הוא משפיע על פניטואין, קרבמזפין, וואלפרואט ופנובארביטון. ישנם דיווחים שהתרופה עשויה להיות יעילה מאד לטיפול גם בהתקפים מיוקלוניים.
תופעות הלוואי כוללות עייפות וישנוניות. תופעות לוואי נדירות כוללות היווצרות אבנים בכליות, ירידה בהזעה, פריחה בעור, איבוד תיאבון, דיכאון וקשיי ריכוז ודיבור.
הריון: בטיחות התרופה בהריון לא נקבעה. נשים שנוטלות אותה ומתכננות להרות צריכות להיוועץ ברופא טרם התעברות לגבי אפשרויות הטיפול הקיימות עבורן בתקופת ההריון.
הערות ואזהרות ביחס לתרופות נוגדות פרכוסים
חשוב להיצמד להנחיות הרופא ביחס לטיפול התרופתי. אין להפסיק את נטילת התרופה בבת אחת, כי הדבר עלול לגרום לחזרת ההתקפים האפילפטיים.
יש לזכור שאף שינויים קטנים בנטילת התרופות יכולים להשפיע על המחלה. לפיכך, אנשים הנוטלים תרופות נוגדות פרכוסים חייבים להקפיד על כללים הבאים:
- לקחת את התרופה בדיוק כפי שהרופא רשם.
- לא לשנות את מינון התרופה מבלי להיוועץ ברופא.
- לא להפסיק את נטילת התרופה בפתאומיות.
- להיוועץ ברופא או ברוקח אם קבלו תרופות אחרות או חדשות, מאחר שהן יכולות להשפיע על האפילפסיה.
במהלך הטיפול בנוגדי פרכוסים לא רצוי להשתמש בתרופות אחרות, לרבות תרופות שנמכרות ללא מרשם, תוספי תזונה או צמחי מרפא, מבלי להיוועץ תחילה ברופא המטפל. החומרים שאלו מכילים עלולים לגרום לאינטראקציות (השפעות הדדיות) מסוכנות עם נוגדי הפרכוסים שהחולה נוטל, ולגרום להופעה מחודשת של ההתקפים.
כאשר החולה אינו מגיב לטיפול ההתחלתי עשוי הרופא לנסות סוגים שונים של נוגדי פרכוסים. יש לזכור שמעבר מיידי מתרופה אנטי-אפילפטית אחת לשנייה עלול להיות מסוכן. מומלץ להוריד בהדרגה את המינון של התרופה הראשונה ובו זמנית להעלות בהדרגה את המינון של התרופה החדשה.
אם החולה עדיין אינו מגיב לטיפול, יכול הרופא לנסות לשלב מספר תרופות נוגדות פרכוסים.
כאשר במהלך שנתיים לא אירעו למטופל התקפים, עשוי הרופא לשקול את הפסקת השימוש בתרופות.
VNS גירוי עצב הוואגוס
אם הטיפול התרופתי אינו מחולל הטבה משמעותית מבחינת השליטה על ההתקפים, עשוי הרופא להמליץ על טיפול באמצעות גירוי עצב הוואגוס.
בטיפול זה משתילים מכשיר חשמלי קטן, הדומה לקוצב לב, מתחת לעור בסמוך לעצם הבריח. למכשיר יש חוט חשמל דקיק שמלופף סביב אחד מסיבי עצב הוואגוס, שנמצא בצד שמאל של הצוואר. המכשיר מעביר מנות קבועות של חשמל לעצב ומגרה אותו. תהליך זה יכול לסייע בהפחתת התדירות ועוצמת ההתקפים.
כאשר חש המטופל בסימני אזהרה מקדימים אשר אופייניים להתקף אפילפטי, הוא יכול להגביר את גירוי העצב על ידי המכשיר ובכך למנוע את ההתקף.
עדיין לא ברור לגמרי כיצד פועלת השיטה. סבורים שגירוי עצב הוואגוס משנה את מעבר האותות החשמליים במוח. יחד עם זאת, רוב האנשים שעוברים טיפול בשיטה זו עדיין צריכים לקחת תרופות נוגדות פרכוסים.
תופעות לוואי קלות עד מתונות של הטיפול הפולשני הזה כוללות:
- צרידות או שינויים זמניים בקול כשמשתמשים במכשיר (קורה כל 5 דקות ונמשך כ-30 שניות).
- כאבי גרון.
- קוצר נשימה.
- שיעול.
גירוי מוחי עמוק (Deep Brain Stimulation)
טיפול המבוסס על גירוי חשמלי של אזורים במוח, ונמצא כטיפול מבטיח במקרים של אפילפסיה שאינה מגיבה לטיפול תרופתי. לצורך הטיפול, מתבצעת השתלה כירורגית של אלקטרודה באתר המטרה בתוך המוח, וכן מותקן קוצב תת עורי המשגר אליה אותות חשמליים. הגירוי משנה את האותות במוח שיוצרים את תסמיני המחלה, ובכך מביא לשיפור בתסמינים.
דיאטה קטוגנית
לפני שהתחילו בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת להשתמש בתרופות נוגדות פרכוסים, הייתה הדיאטה הקטוגנית אחד הטיפולים המקובלים באפילפסיה. מדובר בדיאטה עתירת שומנים ודלה בפחמימות ובחלבונים. סוג זה של תזונה משנה את ההרכב הכימי של המוח ומפחית את הסיכון להתקפים.
הדיאטה יכולה לסייע לילדים שאינם מגיבים טוב לסוגי טיפול אחרים. היא אינה מומלצת למבוגרים, בגלל שהרכבה עלול לגרום למחלות רציניות אחרות, כמו יתר לחץ דם, שבץ ומחלות לב.
הדיאטה הקטוגנית צריכה להיעשות אך ורק בהשגחת רופאים מומחים באפילפסיה ודיאטנים.
ניתוח
אם אין שיפור במצב האפילפסיה אחרי שנתיים של טיפול, עשוי הרופא להפנות את המטופל לבדיקת התאמה לניתוח.
הניתוח מומלץ בשני מצבים בלבד:
- כאשר רק אזור בודד מצד אחד של המוח גורם להתקפים.
- כשהסרת אותו אזור במוח לא תגרום לפגיעה משמעותית בתפקוד המוחי.
לפני הניתוח יסביר הרופא המנתח את היתרונות והסיכונים בביצועו. החלמה מניתוח כזה אורכת בדרך כלל מספר ימים, אך יכולים לחלוף חודשיים ואפילו שלושה בטרם יחזור המנותח לכושרו המלא ויהיה מסוגל לשוב לעבודתו.
כמו בכל ניתוח פולשני גם הליך זה טומן בחובו סיכונים. 1% מכלל האנשים שעוברים את הניתוח יסבול משבץ ו- 5% מהמנותחים מדווחים על ירידה בזיכרון. אצל חלק קטן מהמנותחים לא יהיה שיפור בעקבות הניתוח.
בעקבות הניתוח מפסיקים ההתקפים לחלוטין אצל יותר מ-70% מהמנותחים. עם זאת, רוב המנותחים חייבים להמשיך בטיפול התרופתי זמן מה לאחר הניתוח, למרות שהם מדווחים על ירידה משמעותית במספר ההתקפים. הרופא יחליט מתי אפשר להפסיק לחלוטין את הטיפול התרופתי.
