הקדמה
הפטיטיס אוטואימונית היא מחלה הפוגעת בכבד. המונח אוטואימונית מתייחס למצב בו מערכת החיסון תוקפת בשוגג את הכבד וגורמת לדלקת של הכבד (הפטיטיס).
מדובר במחלה כרונית, כלומר יכולה להמשך שנים, אשר נוטה להחמיר עם הזמן. היא עלולה להוביל להתפתחות צירוזיס (הצטלקות והתקשות של הכבד) ולאי ספיקת כבד.
יחד עם האמור, בעזרת טיפול הולם, בעיקר כזה המרסן את מערכת החיסון, ניתן לשלוט במחלה.
מי בקבוצת סיכון?
מעל 70% מהחולים בהפטיטיס אוטואימונית הן נשים.
חוקרים סבורים כי גורם גנטי (תורשתי) אחראי לעובדה שאנשים מסוימים חשופים יותר מאחרים להתפתחות מחלות אוטואימוניות.
הפטיטיס אוטואימונית מסווגת לשני סוגים, סוג 1 וסוג 2. סוג 1 הוא הצורה השכיחה יותר של המחלה. היא יכולה להופיע בכל גיל, אך בדרך כלל הופעתה מתרחשת בגיל ההתבגרות.
הפטיטיס אוטואימונית מסוג 2 שכיחה פחות ותוקפת בעיקר נערות בגילאי 2 עד 14, אך יכולה לתקוף גם מבוגרים.
כמחצית מהחולים בהפטיטיס אוטואימונית מסוג 1 סובלים גם ממחלות אוטואימוניות אחרות, כגון:
- סוכרת סוג 1.
- גלומרולונפריטיס פרוליפרטיבית- דלקת הפוגעת בכלי הדם בכליות.
- תירודיטיס - דלקת של בלוטת התירואיד.
- מחלת Graves – מחלה הגורמת לפעילות יתר של בלוטת התירואיד.
- תסמונת Sjogren’s - גורמת ליובש בעיניים ובפה.
- אנמיה - חוסר במרכיבי דם מסוימים הגורם קושי בהספקת חמצן לתאי הגוף.
- קוליטיס כיבית - דלקת של המעי הגס והחלחולת הגורמת להיווצרות כיבים.
סימפטומים
עייפות היא הסימפטום הנפוץ ביותר של הפטיטיס אוטואימונית.
סימפטומים נוספים כוללים:
- כבד מוגדל.
- צהבת.
- גירוד.
- כאבי מפרקים.
- תחושת חוסר נוחות בבטן.
- אנגיומות - הופעת כלי דם על פני העור.
- איבוד תיאבון.
- שתן כהה.
- צואה בהירה.
בשלבים מתקדמים של המחלה מופיעים סימפטומים אשר אופייניים למחלות כבד כרוניות, דוגמת הצטברות נוזלים בבטן (תופעה הנקראת אסיטיס, ascites) והשפעה על מערכת העצבים המתבטאת בבלבול.
נשים החולות במחלה עלולות לאבד את המחזור החודשי.
הסימפטומים של הפטיטיס אוטואימונית דומים לאלו של הפטיטיס נגיפית, או לאלו של הפטיטיס הנגרמת על רקע שימוש בתרופות מסוימות. לפיכך אין די בסימפטומים המוזכרים כדי לאבחן את המחלה. כדי לאבחן באופן מוחלט יש צורך לבדוק את כל התרופות שהמטופל נוטל כדי לוודא שהסימפטומים אינם תופעת לוואי של אחת מהן, וכן יש צורך לבצע בדיקות דם ואחרות.
גורמים
המונח אוטואימונית מתייחס למצב בו מערכת החיסון תוקפת בשוגג את הכבד וגורמת לדלקת של הכבד (הפטיטיס).
חוקרים סבורים כי גורם גנטי (תורשתי) אחראי לעובדה שאנשים מסוימים חשופים יותר מאחרים להתפתחות מחלות אוטואימוניות.
התפתחות המחלה מתרחשת בדרך כלל כאשר חיידקים, נגיפים, רעלנים או תרופות מסוימות מעוררים תגובה חיסונית שגויה (אוטואימונית), בקרב אנשים בעלי נטייה תורשתית לפתח מחלות אוטואימוניות.
מעל 70% מהחולים בהפטיטיס אוטואימונית הן נשים.
אבחון
הסימפטומים של הפטיטיס אוטואימונית דומים לאלו של הפטיטיס נגיפית, או לאלו של הפטיטיס הנגרמת על רקע שימוש בתרופות מסוימות. לפיכך אין די בסימפטומים המוזכרים בסעיף "סימפטומים" ובתלונות המטופל כדי לאבחן את המחלה.
על מנת לאבחן באופן מוחלט יש צורך לבדוק את כל התרופות שהמטופל נוטל, כדי לוודא שהסימפטומים אינם תופעת לוואי של אחת מהן, וכן יש צורך לבצע בדיקות דם וביופסיה (דגימת רקמה) של הכבד.
בדיקות דם
בדיקות דם לזיהוי וממדידת הרמה של אנזימי הכבד יכולות לסייע בגילוי ראיות להפטיטיס. אולם כדי לזהות הפטיטיס אוטואימונית, יש צורך בבדיקות נוספות לזיהוי נוגדנים מסוימים בדם.
נוגדנים הם חלבונים הנוצרים על-ידי מערכת החיסון כאחד מכלי המאבק בחיידקים ובנגיפים. במקרה של הפטיטיס אוטואימונית מייצרת מערכת החיסון נוגדנים ייחודיים (אוטואימוניים), שמזהים בשוגג את תאי הכבד כאויב ותוקפים אותם.
הסוגים הנפוצים של הנוגדנים הללו הם נוגדנים אנטי- נוקלאריים (ANA, פועלים נגד גרעין התא), נוגדנים נגד שריר חלק (SMA) ונוגדנים נגד הכבד והכליות (anti-LKM).
בדיקות הדם לזיהוי הנוגדנים מסייעות להבחין בין הפטיטיס אוטואימונית ובין הפטיטיס מסוג אחר (הפטיטיס נגיפית מסוג B או C) או מחלות מטבוליות דוגמת מחלת וילסון.
ביופסיית כבד
מדובר בהוצאה של דגימה זעירה של רקמת הכבד ובדיקתה באמצעות מיקרוסקופ.
הבדיקה מבוצעת בבית חולים וכרוכה באשפוז קצר. במהלך הביופסיה מוחדרת מחט ארוכה ודקה לתוך הכבד ובאמצעותה נלקחת דגימת רקמה. הדגימה נבדקת על ידי מומחה באמצעות מיקרוסקופ.
בדיקה זו יכולה לסייע לרופא לאבחן הפטיטיס אוטואימונית ולהעריך את מידת חומרתה.
טיפול
כאשר הפטיטיס אוטואימונית מטופלת כראוי ובמועד, היא ניתנת לשליטה. מחקרים הראו שטיפול יכול לעצור את מהלך המחלה, למנוע החמרה ואף לתקן חלק מהנזק שנגרם לכבד. הטיפול במחלה עשוי להיות יעיל יותר אם היא מאובחנת בשלב מוקדם.
הטיפול העיקרי מתבצע באמצעות דיכוי מבוקר של פעילות מערכת החיסון. הוא כולל בדרך כלל סטרואיד בשם פרדניזון. הטיפול מתחיל במינון גבוה של 30 עד 60 מ"ג ליום, ויורד בהמשך, לאחר שמשתלטים על המחלה, ל-10-20 מ"ג ליום. השאיפה היא לאתר את המינון הנמוך ביותר של התרופה אשר מאפשר שליטה במחלה.
תופעות לוואי אפשריות לשימוש בפרדניזון:
תרופה נוספת המשמשת לטיפול בהפטיטיס אוטואימונית היא אזתיופרין (אימורן). כמו פרדניזון, אף אזתיופרין מדכאת את מערכת החיסון, אולם בשיטה שונה.
תופעות לוואי אפשריות לשימוש באזתיופרין:
- ירידה בספירת תאי הדם הלבנים.
- בחילה.
- איבוד תיאבון.
- גובה אלרגית.
- פגיעה בכבד.
- דלקת בלבלב (פנקריאטיטיס).
ניתן להתחיל טיפול משולב בשתי התרופות יחד, או להוסיף אזתיופרין לאחר שהמחלה כבר נשלטת בעזרת הטיפול בפרדניזון. הוספת אזתיופרין לטיפול מאפשרת להפחית את המינון של פרדניזון, שהיא תרופה בעלת תופעות לוואי לא קלות.
אצל 7 מתוך 10 מטופלים נכנסת המחלה להפוגה לאחר כ-3 שנות טיפול. בתקופת ההפוגה נעלמים הסימפטומים ובדיקות המעבדה מראות שיפור בתפקודי הכבד. אצל חלק מהחולים ניתן להפסיק את הטיפול אולם יש לקחת החשבון שהמחלה עלולה לחזור. אנשים המפסיקים את הטיפול צריכים להיות במעקב מתמיד ולדווח לרופא על כל הופעת סימפטום חדש.
טיפולים אחרים מדכאי חיסון
חולים שלא מגיבים לטיפול המקובל, או שסובלים מתופעות לוואי חמורות כתוצאה ממנו, יכולים להיות מטופלים בתרופות אחרות מדכאות חיסון, דוגמת מיקופנולט מופטיל (סלספט), ציקלוספורין, או טקרולימוס (פרוגרף).
השתלת כבד
חולים המגיעים למצב של צירוזיס או אי ספיקת כבד, צריכים לעבור השתלת כבד. סיכויי ההישרדות שנה לאחר השתלת כבד עומדים כיום על 90% ו-5 שנים לאחר השתלה שיעור ההישרדות עומד על 70-80%.
טיפולים בהליך מחקרי
מדענים חוקרים היבטים שונים של המחלה במטרה להגדיר באופן מדויק מי נמצא בסיכון לחלות בה וכן במטרה לפתח דרכי טיפול יעילות מהקיימות.
- המחקר הבסיסי בתחום האימונולוגיה (חקר מערכת החיסון) עוסק בהרחבת ההבנה הנוגעת לתהייה מה משתבש במערכת החיסון שעה שמתפתחת מחלה אוטואימונית.
- המחקר האפידמיולוגי מסייע להבין מהם הגורמים להתפרצות המחלה וכיצד ניתן להימנע מהם.
- המחקר התרופתי עוסק בעיקר בפיתוח תרופות חלופיות לסטרואידים ולמדכאי חיסון אחרים, במטרה לאתר טיפול יעיל יותר במחלה.
