תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח (באמצעות צד שלישי) - מידע רפואי

תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח מהווה צורה נדירה של התעללות בילדים או במי שנתון תחת חסותו של מטפל. האדם שמטפל בילד, לרוב אימו הביולוגית, ממציא או גורם בפועל סימפטומים של מחלה אצל ילד שנמצא תחת השגחתו.

במספר קטן של מקרים הפגיעה נעשית על ידי האבות, ההורים המאמצים, אדם אחר שהילד נמצא תחת השגחתו או איש מקצוע בתחום הבריאות והטיפול בילד.

בעוד שתסמונת מינכהאוזן היא הפרעה נפשית שבה אדם מעמיד פנים שהוא חולה או גורם לעצמו לחלות או להיפצע בכוונה, הרי תסמונת מינכהאוזן באמצעות צד שלישי מתייחסת למצב שבו מישהו ממציא שלאדם אחר מחלה או גורם לו למחלה או לפציעה.

חומרת הסימפטומים יכולה לנוע ממצבים מתונים ועד לקשים. מקרים שדווחו גילו את התופעות הבאות:

• אמהות שיקרו לרופא לגבי הסימפטומים של ילדיהן.
• אמהות זיהמו דגימות עבור בדיקות מעבדה של ילדיהן, או השפיעו במרמה על בדיקות רפואיות במטרה להשיג עדות למחלה. הן הוסיפו דם לדגימות שתן או חיממו מדחום כדי להראות שלילד יש חום.
• אמהות הרעילו את ילדיהן בתרופות לא מתאימות או זיהמו פצעים בלכלוך או צואה.
• אמהות גרמו לאובדן הכרה של ילדן על ידי חניקה.
  
  

מעריכים שכ-6% מהילדים המעורבים במקרים של תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח ימותו כתוצאה מהתעללות שעברו.

עד כמה התסמונת נפוצה?

המקרים של התסמונת נדירים מאוד. על פי אומדן זהיר מעריכים שמידי שנה מתגלים מקרים חדשים בודדים. רוב מקרי התסמונת מערבים ילדים שגילם אינו עולה על 5 שנים, כאשר הגיל הממוצע נע סביב 20 חודשים.

ב- 85% מהמקרים האם הביולוגית מהווה את מקור ההתעללות בילד. בדרך כלל רק ילד אחד במשפחה נפגע.

מדוע תרצה האם לפגוע בילדה?

לא הוברר מדוע מתפתחות התופעות של המצאת או גרימת מחלות, אך ישנן מספר סברות. יתכן שהאם נהנית בצורה חולנית מתשומת הלב שהיא מקבלת מתוקף תפקידה כ"אמא מסורה שדואגת ומטפלת" בילד חולה או פגוע.

לחלק גדול מהאמהות שהיו קשורות למקרים מסוג זה הייתה היסטוריה קודמת של בעיות פסיכולוגיות והתנהגותיות שלא טופלו, כמו היסטוריה של פגיעה עצמית, התמכרות לאלכוהול או לסמים, או שחוו מוות של ילד אחר.

להגן על הילד

תסמונת מינכהאוזן באמצעות צד שלישי קשורה לביטחונו של הילד ולכן אינה יכולה להיות מטופלת רק על ידי רשויות הבריאות. כשאנשי הצוות הרפואי חושדים שהורה פוגע בילדו עקב ההפרעה הם חייבים ליצור קשר עם רשויות הרווחה ועם המשטרה.

העדיפות הראשונה ניתנת להגנה על הילד, גם במחיר הוצאתו מחזקתה של האם. לאחר שהילד נמצא במקום בטוח, ניתן לעיתים לטפל בבעיות הפסיכולוגיות של האם שמהן נובעת ההפרעה. כאשר האם מגיבה היטב לטיפול, הילד יוכל לשוב לחזקתה.

סימני אזהרה אופייניים לתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח

סימני האזהרה עלולים להצביע על כך שממציאים לילד מחלה או גורמים לו פגיעה כדי לייצר אותה:

• לילד יש מחלות חוזרות, בלתי מוסברות, כשלעיתים מדובר במחלות השייכות למחלקות טיפול שונות.
• הסימפטומים שיש לילד אינם תואמים את התוצאות של הבדיקות הרפואיות.
• הסימפטומים המדווחים מתרחשים רק בנוכחות האם.
• לאם יש ידע רפואי נרחב או רקע רפואי.
• האם קשובה מאוד לילד ונשארת איתו כל הזמן בבית החולים. יחד עם זאת נראה שהיא מודאגת פחות מהצוות הרפואי שמטפל בו.
• לרוב משתדלת האם לשמור על מערכת יחסים ידידותית וקרובה עם הצוות הרפואי. היחסים עלולים להתערער כאשר מישהו מהצוות קורא תיגר על השקפותיה לגבי "מה לא בסדר עם הילד".
• לאב אין כמעט מעורבות בטיפול בילד.
• האם מעודדת את הצוות הרפואי לבצע בדיקות והליכים רפואיים שלא פעם מסבים כאב וסבל לילד. מדובר בבדיקות שרוב ההורים יסכימו לבצע רק לאחר שהשתכנעו לחלוטין שאין דרך אחרת.
• לאם היסטוריה של מעברים תכופים מרופא ילדים אחד למשנהו, או של ביקורים בבתי חולים שונים לשם מתן טיפול לילד. הדבר תקף במיוחד כאשר התובנות שלה לגבי הטיפול בילד אינן עולות בקנה אחד עם החלטות הצוות הרפואי.

דפוסי התעללות

דפוסי ההתעללות שנמצאו כוללים אחד או יותר מהסעיפים:

• המצאת סימפטומים וזיוף תוצאות של בדיקות כדי להוכיח קיום של מחלה.
• מניעת תזונה ורכיבי תזונה חיוניים מהילד.
• גרימת סימפטומים באמצעים שונים (פרט להרעלה או חניקה), כמו שימוש בחומרים כימיים אשר גורמים לגירוי בעור.
• הרעלת הילד עם חומר בעל רמת רעילות נמוכה, כמו חומרים משלשלים.
• הרעלת הילד עם חומרים בעלי רמת רעילות גבוהה, כמו שימוש באינסולין כדי להוריד את רמת הסוכר בדם ולגרום להיפוגליקמיה ולעילפון.
• חניקה מכוונת של הילד כדי לגרום לאבדן הכרה.

סימפטומים מדומים

הסימפטומים המדומים אותם ממציאה האם כוללים:

• התקפים אפילפטיים.
• התעלפות.
• הקאה.
• שלשול.
• אלרגיות.
• אסתמה.
• התקפי חוסר נשימה (אפנאה).
• בעיות פסיכולוגיות כמו היפראקטיביות או קשיי למידה.
  
  

במקרים רבים הילדים הבוגרים יותר משתפים פעולה עם האם ומאשרים את טענותיה לגבי הסימפטומים. הדבר יכול לנבוע מהרצון לרצות אותה או מתוך פחד שהיא תיטוש אותם אם לא יגבו אותה. עלול גם להיות שהם השתכנעו שמשהו לא בסדר איתם.

במקרה של חשד

כאשר עבודתכם קשורה לילדים (גננות, מטפלות, מדריכים או מורים), ואתם חושדים במקרה של תסמונת מינכהאוזן בידי שליח, עליכם לפנות לגורם האחראי על שלום הילד בארגונכם או לגורמי הרווחה. לא מומלץ להתעמת עם החשוד באופן ישיר. עימות ישיר לא יביא את המתעלל להודות בכך שהוא עשה משהו לא בסדר והדבר עלול לתת לו הזדמנות להיפטר מכל העדויות המרשיעות.

הסיבות לכך שאמהות בוחרות להתנהג בצורה חולנית זו אינן ידועות. משערים שלחוויות עבר משבריות בחיי האם יש תפקיד חשוב בהתפתחות ההפרעה.

חלק מהמומחים סבורים שאמהות שלוקות בתסמונת מינהאוזן באמצעות שליח סובלות גם מהפרעת אישיות גבולית. הפרעות אישיות הן קבוצת מחלות נפש שללוקים בהן יש תפישות מעוותות ביחס לעצמם וביחס לאנשים אחרים. סילוף תפישתי זה מוביל אותם להתנהג באופן שרוב האנשים רואים כמופרע.

המקור של רוב הפרעות האישיות נעוץ באירוע משברי שהתרחש בילדות. אמהות רבות שמעורבות במקרים של המצאת מחלה לילד או גרימתה, חוו היסטוריה של התעללות או הזנחה, אובדן של אדם אהוב, או שגדלו במשפחה שלא תפקדה. יחד עם זאת חשוב להבהיר שלא כול מי שחווה אירוע משברי בילדות יהפוך בהכרח לבעל הפרעת אישיות.

הלוקים בהפרעות אישיות מוצאים לעיתים תגמול בהתנהגות או בגרימת מצב שמסב לאחרים מצוקה ולחץ נפשי רב. אנשי המקצוע סבורים שאמהות אשר ממציאות מחלות מדומות או פוגעות בילדיהן, אינן עושות זאת מתוך רשעות או שנאת הילד, אלא משום שהן מוצאות את המצב בו ילדן נתון בטיפול ובהשגחה רפואית כמתגמל וכמנחם.

נשים רבות המעורבות במקרים הקשים של התעללות בילד מכחישות שהן עשו משהו רע ומסרבות לשתף פעולה עם הטיפול הפסיכיאטרי, על כן אין כמעט אפשרות לבחון את המניעים שלהן.

אחת הסברות גורסת שתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח מהווה משחק תפקידים, אשר מאפשר לאם לאמץ את התפקיד של "אימא מסורה, דואגת ומטפלת" תוך העברת האחריות לטיפול בילד לצוות הרפואי.

סברה אחרת מניחה שהתנהגות האם היוצרת משבר קבוע סביב הילד, מהווה דרך להימלט מרגשות שליליים ומתחושות לא נעימות שהיא חווה. שעה שהיא מרכזת את כל מחשבותיה בטיפול בילד היא מדחיקה רגשות שליליים ומקלה על המצוקה הרגשית שלה.

נדרשים מחקרים נוספים על מנת לאתר סיבות מדויקות יותר להתפתחות המצב שבו אמהות פוגעות בילדיהן בצורה זו.

אבחון של מקרים בהם האם ממציאה סימפטומים או אף גורמת להם עלול להיות קשה.

רופאים, ובמיוחד רופאי ילדים, מקבלים הכשרה על פיה יש להתייחס בכובד ראש למה שאמהות מרגישות וחושבות, כי "אימא יודעת הכי טוב מה יש לילד שלה". כיוון שאכן ברוב המקרים לאמהות יש יכולת לחוש מתי משהו לא בסדר עם הילד, מניחים אנשי הצוות הרפואי שהאם פועלת מתוך המחויבות שלה לילד ולמענו. רק כאשר מצטברות ראיות כבדות משקל שמצביעות על כך שזה לא המצב נשקלת פעולה.

הרופאים רואים באפשרות שמחלה נגרמת בכוונה, עקב תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, מוצא אחרון להסבר לבעיות ולסימפטומים השונים. לאור זאת טבעי שהם יערכו תחילה את כול הבדיקות הנחוצות לאיתור מקורה של בעיה ממנה סובל הילד. לעיתים זהו תהליך שעלול לארוך שבועות וחודשים.

מה קורה כשעולה חשד

כאשר מישהו מהצוות הרפואי חושד שמדובר בתסמונת, הוא מדווח על כך לרופא ילדים בכיר. הרופא הבכיר יבדוק את הממצאים הרפואיים כדי לראות אם קיים הסבר לסימפטומים של הילד. הוא יכול לפנות גם למומחים נוספים כדי להתייעץ ולבצע בדיקות נוספות.

במקרים חמורים ניתן לבצע בדיקות על מנת לחפש עדויות לכך שמישהו ממציא או גורם לסימפטומים. למשל, בדיקת דם שנועדה לגלות נוכחות של תרופות שלא נרשמו, או של אינסולין שהוזרק לילד, או לבדוק הטיית תוצאות של בדיקות שתן שבוצעה באמצעות הוספת דם של מבוגר לדגימת שתן של ילד.

כאשר אין הסבר רפואי לסימפטומים וקיימות עדויות לכך שמישהו ממציא מחלות, או שגורם לסימפטומים, יועבר המקרה לטיפולן של רשויות הרווחה ושל המשטרה. שלושת הגורמים יעריכו במשותף את ההוכחות ואת הסיכון האפשרי לילד.

אם הגורמים הרפואיים וגורמי הרווחה סבורים שהילד נמצא בסכנה מיידית של פגיעה גופנית, הוא יוצא מחזקתה של האם, או שהאם תורחק ממנו. במקרה זה הילד יעבור להשגחה אצל קרוב משפחה או אצל רשויות הרווחה.

אם הגורמים המטפלים במקרה סבורים שלא קיים סיכון לילד, משום שהאם רק ממציאה סימפטומים או מטה תוצאות של בדיקות, אך אינה יוצרת את הסימפטומים, הם יכינו תוכנית הגנה לילד וטיפול לאם. כחלק מתוכנית ההגנה של הילד תתבקש האם לעבור טיפול פסיכיאטרי או טיפול משפחתי. אם האם מסרבת לקבל טיפול הדרוש לפי התוכנית, יתכן שיהיה צורך להוציא את הילד מחזקתה.

התוכנית לוקחת בחשבון גם את הצרכים החינוכיים והחברתיים של הילד. יתכנו מקרים שנמנע מהילד ללמוד בצורה מסודרת כי האם מנעה ממנו להגיע לבית הספר בגלל מחלה מדומה.

במקרים שדרגת ההתעללות מחייבת הגשת תלונה פלילית, זו תוגש על ידי הגורם המטפל והמשטרה תפתח בחקירה. על פי צו שופט יכולה המשטרה להשתמש במצלמה נסתרת על מנת לבדוק אם האם אכן גורמת לפגיעה או לסימפטומים. עושים שימוש באפשרות זו רק במקרים בהם לא ניתן להשיג בשום דרך אחרת מידע שיסביר את הסימפטומים של הילד.

הטיפול באם הפוגעת ידרוש שילוב של טיפול פסיכולוגי עם טיפול משפחתי.

הטיפול הפסיכולוגי מתמקד בגילוי ובפתרון הבעיות שגורמות לאם להמציא או להשרות מחלה אצל ילדה. הטיפול המשפחתי ינסה לפתור את המתחים שיש במשפחה ולשפר את כישורי ההורות של האם. טיפול זה אף יסייע לתקן את מערכת היחסים בין האם לילדה.

במקרים קשים ייתכן שיהיה צורך באשפוז פסיכיאטרי של האם, בין היתר מתוך הכרח לפקח באופן הדוק על מערכת היחסים שלה עם הילד.

לאמהות שמודות במעשיהן ומוכנות לעבור טיפול יש סיכויים טובים להצליח בו. הרשויות ישקלו להחזיר את הילד לחזקתה ברגע שישתכנעו שהיא מגיבה לטיפול ומתמידה בו.

הטיפול בילד

המטרה הראשונה של הטיפול בילד היא להחזירו למצב בריאותי תקין. הילד עשוי להזדקק גם לטיפול פסיכולוגי ממושך או לייעוץ, כדי לעזור לו להתמודד עם הסטרס ועם המשבר שנגרם לו על ידי ההתעללות.

ילדים רבים שעברו התעללות כזו יחוו בעתיד בעיות התנהגות, חרדה ועיכוב בהתפתחותם. במקרים מסוימים הילדים ממשיכים להאמין שהם חולים, אפילו כשהם לא. חלקם עלולים להזדקק לטיפול פסיכיאטרי מתמשך כשהם מתבגרים.