אגורפוביה - מידע רפואי

עד כמה שכיחה התופעה?

כ-1%-2% מכלל האוכלוסייה סובלים מאגורפוביה, ושכיחותה גבוהה יותר בקרב נשים בהשוואה לגברים. הסימנים הראשונים להפרעה מתפתחים בדרך כלל בסוף גיל ההתבגרות או בהתבגרות המוקדמת (גיל 17-25), אך ייתכנו בכל גיל. כשההפרעה מלווה גם בהפרעת פאניקה, היא לרוב תופיע בסוף גיל ההתבגרות או בתחילת הבגרות, אך כשהיא איננה מלווה בהפרעת פאניקה, היא יכולה להתפתח גם בגילים מאוחרים יותר.

אגורפוביה והפרעת חרדה

כ-30% מהסובלים מאגורפוביה סובלים גם מהפרעת חרדה, כלומר חוו בעבר התקפי חרדה (panic attacks) באופן פתאומי ובלתי צפוי. התקפי חרדה כוללים הופעה פתאומית של תסמינים גופניים ונפשיים של חרדה בעוצמה גבוהה, במשך זמן מוגבל, בדרך כלל מספר דקות. במקרים אלה האגורפוביה מתפתחת בעקבות התקפי החרדה. למשל אדם שחווה התקף חרדה פתאומי באוטובוס יחשוש לנסוע בתחבורה ציבורית.

אדם שחווה התקף חרדה עלול לפחד להיקלע למצב שבו יחווה התקף חרדה נוסף, בלי שתהיה לו אפשרות להימלט או לבקש עזרה (או שתיגרם לו מבוכה תוך כדי כך). כמו כן הוא עלול לסבור בטעות שהתקף חרדה מסכן חיים, ולפחד שלא יוכל לנשום או שילקה בהתקף-לב.

חשוב לזכור שזהו פחד בלבד, התקף חרדה או פאניקה נחווה גם כתחושה נפשית וגם כתחושה פיזית לא נעימה, אך הוא בוודאי אינו מסוכן.

טיפול והחלמה

אגורפוביה ללא טיפול עלולה להימשך שנים רבות ולגרום סבל משמעותי וירידה בתפקוד. לעומת זאת, רוב המטופלים משיגים שיפור ניכר בתסמינים ובאיכות החיים. הטיפול באגורפוביה עם הפרעת חרדה וללא הפרעת חרדה הוא דומה, ועל פי רוב הוא יכלול טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (Cognitive-Behavioral Therapy). לעיתים יידרש גם טיפול תרופתי לשם השגת הטבה מרבית.

ניתן לחלק את התסמינים של אגורפוביה לשלושה סוגים עיקריים:

• תסמינים גופניים.
• תסמינים נפשיים.
• תסמינים התנהגותיים.

תסמינים וסימנים גופניים

תסמינים גופניים מופיעים לרוב כשאדם נמצא במצב שמעורר חרדה, למשל יציאה למקום ציבורי. עם זאת, אנשים רבים הסובלים מאגורפוביה חווים תסמינים גופניים רק לעיתים רחוקות, משום שרוב הזמן הם נמנעים מלהיות במצבים שיעוררו את החרדה.

התסמינים הגופניים של אגורפוביה יכולים להיות דומים לאלה של התקף חרדה, ועלולים לכלול:

• הזעה.
• רעד.
• גלי חום.
• נשימות מהירות (היפרוונטילציה, Hyperventilation).
• מתח שרירי גבוה, כולל נעילת לסתות שעללולה לגרום לכאב.
• תחושת מחנק.
• קצב לב מהיר (טכיקרדיה, Tachycardia).
• כאב או מועקה בחזה.
• הרגשה של "פרפרים בבטן".
• בחילה.
• כאבי ראש.
• סחרחורת או הרגשה של חולשה בכל הגוף.
• תחושת נימול או "גפיים רדומות".
• יובש בפה.
• שלשול או צורך ללכת בדחיפות לשירותים.

תסמינים נפשיים

התסמינים הנפשיים של אגורפוביה כוללים מחשבות ורגשות הקשורים בפחד וחרדה ממקומות פתוחים. לעיתים התסמינים הנפשיים מופיעים יחד עם התסמינים הגופניים, אך הם יכולים להופיע גם בנפרד.

התסמינים הנפשיים עלולים לכלול:

• פחד לחוות התקף חרדה עקב שהייה במקום שלכאורה אי אפשר להימלט ממנו או לקבל בו עזרה.
• פחד לחוות התקף חרדה בציבור, דבר שיגרום למבוכה רבה ולהשפלה בפני אחרים.
• פחד שהתקף החרדה יהיה מסכן חיים. למשל, פחד שלא נוכל לנשום או שנלקה בהתקף-לב.
• חשש מאיבוד שליטה ומכך שמשהו נורא עומד לקרות.

לאגורפוביה יכולים להתלוות גם תסמינים נפשיים שאינם קשורים להתקפי חרדה. אלה כוללים:

• הרגשת ערך עצמי ירוד.
• הרגשה של חוסר מסוגלות לתפקד ללא עזרת אחרים.
• דיכאון.
• תחושת חרדה כללית.

תסמינים התנהגותיים

התסמינים של אגורפוביה כוללים גם שינויים בהתנהגות. הסובלים מאגורפוביה נמנעים ממצבים מעוררי חרדה, או עוברים אותם תוך כדי חרדה ניכרת. שינויי ההתנהגות עלולים לכלול:

• הימנעות מיציאה מהבית, בפרט לתקופות ארוכות.
• הימנעות מהליכה למקומות הומי-אדם כגון תיאטרון, קניון או שוק.
• הימנעות מכניסה לחנויות או לבנקים.
• צורך בליווי של אדם קרוב בעת יציאה מהבית.
• הימנעות משהייה במקום מרוחק מהבית.
• הימנעות מעמידה בתורים ארוכים.
• הימנעות מכניסה לגשרים או למנהרות.
• הימנעות מנהיגה ברכב.
• הימנעות ממצבים שעלולים לעורר תסמינים המזכירים עוררות פיזית או נפשית המקושרת לחרדה, כמו פעילות גופנית.

חומרת התסמינים משתנה ממקרה למקרה. אדם הסובל מאגורפוביה חמורה כלל לא יהיה מסוגל לצאת מביתו, או שיסבול מחרדה עזה אם יצא. במקרים קלים אנשים ייצאו מהבית למרחקים קצרים ללא קושי ניכר.

מתי כדאי לפנות לרופא?

• כשהתסמינים גורמים סבל.
• כשהתסמינים מפריעים לתפקוד האישי, החברתי או התעסוקתי.
  
  

חשוב לפנות לרופא גם כשמופיע אחד או יותר מהתסמינים הגופניים הבאים, כדי לשלול מחלה גופנית אחרת ולשם קבלת אבחנה:

• כאב בחזה.
• קוצר נשימה.
• כאבי ראש.
• סחרחורת.
• התעלפות.
• חולשה כללית.
• הרגשה של פעימות לב בלתי סדירות (פלפיטציות, Palpitations).

הסיבה המדויקת לאגורפוביה אינה ידועה. עם זאת, ישנן עדויות לכך ששילוב של אחד או כמה מהגורמים הבאים עלול להוביל להתפתחות ההפרעה:

• גורמים תורשתיים (גנטיים).
• גורמים נפשיים.
• הפרעות חרדה.

גורמים תורשתיים (גנטיים)

יש עדויות לכך שלתורשה תפקיד משמעותי בהתפתחות אגורפוביה. בקרב בני המשפחה של הסובל מאגורפוביה או מהפרעת פאניקה, גבוהה שכיחות ההפרעה פי 4-8 מאשר באוכלוסייה הכללית. ככל שעולה דרגת הקרבה המשפחתית (מבחינה ביולוגית) עולה הסיכון לסבול מאגורפוביה. הסיכון של תאום זהה לסבול מההפרעה כשאחיו סובל ממנה גבוה יותר מזה הקיים במקרה של תאומים לא זהים.

אותרו מספר גנים (חומר תורשתי שהוא "תוכנית" ליצירת חלבונים) ששינויים מסוימים בהם קשורים לנטייה מוגברת לסבול מאגורפוביה או מהפרעת חרדה. החלבונים הנוצרים מגנים אלו משפיעים על פעילות של סרוטונין (Serotonin), שהוא חומר חשוב במערכת העצבים המרכזית ובעל תפקיד ביצירת רגשות. כשהגנים הללו עוברים שינוי, החלבונים הנוצרים מהם יהיו בעלי פעילות שונה מזו של חלבונים שנוצרו מגנים שלא עברו שינוי.

אופן ההשפעה המדויק של הגנים שעברו שינוי על התפתחות אגורפוביה עדיין לא ידוע.

גורמים נפשיים

גורמים נפשיים שעלולים לתרום להתפתחות אגורפוביה כוללים:

• אירועים קשים וטראומה בילדות, כגון מוות של הורה, פרידה מהורה או התעללות.
• חוויות חיים קשות בבגרות שמערבות מתח וחרדה, כגון שכול או פיטורים מהעבודה.
• הפרעה נפשית בעבר, לרבות הפרעות חרדה, פאניקה, דיכאון או הפרעות הנובעות מאירוע טראומטי.
• שימוש בסמים או צריכת אלכוהול מוגזמת.
• קשיים במערכות יחסים, בזוגיות ובמשפחה.

עם זאת, יש מקרים של אגורפוביה שבהם לא נמצא גורם פסיכולוגי ברור.

הפרעות חרדה

הפרעת חרדה מתבטאת בהתקפי חרדה פתאומיים ובלתי צפויים. התקפי החרדה כוללים הופעה פתאומית של חרדה בעוצמה גבוהה מאוד ותסמינים גופניים במשך זמן מוגבל (בדרך כלל מספר דקות).

במקרים רבים, לאחר הופעת הפרעת החרדה, תתפתח תוך כשנה גם אגורפוביה. לפיכך חלק מהחוקרים רואים באגורפוביה סיבוך של הפרעת חרדה. במקרים אלו האדם מקשר בין התקף החרדה שחווה ובין המקום או המצב שהיה בו בזמן ההתקף. בשל כך הוא יימנע מלהיות במקומות או במצבים דומים, מחשש לחוות שוב התקף חרדה. אדם שחווה התקף חרדה פתאומי באוטובוס יקשר בין האוטובוס ובין ההתקף, וכתוצאה מכך יימנע מנסיעה בתחבורה ציבורית.

יחד עם האמור, נדגיש שלא כל הסובלים מאגורפוביה סובלים גם מהפרעת חרדה.

אבחון אגורפוביה מסתמך על קיומם של התסמינים והסימנים האופייניים לאגורפוביה, על פי אמות מידה מקובלות. כשמופיעים תסמינים נפשיים או התנהגותיים של אגורפוביה (למשל פחד לחוות התקף חרדה במקום ציבורי והימנעות מיציאה למקומות אלו), יש לפנות לרופא המשפחה, לפסיכיאטר או לפסיכולוג לצורך אבחון וטיפול.

במקרה שמופיעים תסמינים גופניים כמו לחץ בחזה, קוצר נשימה או פלפיטציות (תחושת דופק מהיר או לא סדיר) יש לפנות לרופא המטפל ולבדוק אם תיתכן סיבה גופנית לתסמינים אלו.

בדיקה על ידי פסיכיאטר או פסיכולוג

הפסיכיאטר או הפסיכולוג ישאלו את המטופל על התסמינים שהוא חווה, ממתי הם החלו, מה מחמיר אותם ומה מקל עליהם, כמו גם על מחשבותיו ורגשותיו, מצב רוחו ועל הרקע הכללי שלו.

הבדיקה נחוצה גם כדי לברר אם ייתכן שהתסמינים נובעים מהפרעה נפשית אחרת, כגון חרדה חברתית (Social Phobia) הפרעה טורדנית-כפייתית (Obsessive Compulsive Disorder- OCD), או PTSD (הפרעה פוסט-טראומטית).

יש חשיבות לפנות לטיפול שיכול לסייע, כי ללא טיפול האגורפוביה עלולה להימשך שנים רבות ולגרום לפגיעה משמעותית בתפקוד ובאיכות החיים של הסובל ממנה. בדרך כלל הטיפול בהפרעה יעיל ומביא לשיפור ניכר בתסמינים. הטיפול בסובלים מאגורפוביה כולל גם טיפול בהפרעת חרדה, אם קיימת כזו.

מוכרים שני סוגי טיפולים עיקריים באגורפוביה:

• טיפול נפשי (פסיכולוגי).
• טיפול תרופתי.

במקרים רבים יומלץ על שילוב של טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי לשם השגת שיפור מרבי בתסמינים.

יש כמה אפשרויות לטיפול נפשי ותרופתי, לא כולן מתאימות לכל המטופלים. הטיפול המומלץ תלוי בחומרת התסמינים, במחלות רקע אחרות (אם ישנן), בתופעות הלוואי ובהעדפות המטופל. לעיתים יש צורך לנסות כמה טיפולים עד להשגת תוצאה מספקת.

טיפול נפשי פסיכולוגי

ברוב המקרים הטיפול הנפשי המומלץ יתבסס על גישת ה-CBT (קוגניטיבי-התנהגותי) על ידי מטפל מוסמך בתחום בריאות הנפש. טיפול זה שם דגש על ניהול של תגובות החרדה באמצעות חשיפה ואימון, תוך התמקדות ביציאה מהבית ובשהייה במקומות פתוחים. הטיפול כולל הגברת מודעות למצב, מתן הסברים פסיכו-חינוכיים שיסייעו למטופל להבין את מצבו ולשים לב לטריגרים שקודמים להתקף. כמו כן, הכשרה ואימון בטכניקות שונות לוויסות החרדה, תוך אימון וחשיפה הדרגתית בשליטת המטופל למצבים המעוררים את החרדה. למשל, המטופל יתבקש תחילה לצאת מביתו למרחק קצר ולמשך זמן קצר, ובהדרגה יתבקש לצאת למרחקים הולכים וגדלים ולמשך זמן רב יותר. החשיפה ההדרגתית למצבים שהמטופל נמנע מהם קודם לכן גורמת בסופו של דבר להתרגלות ולירידה ברמת החרדה.

לעיתים יתברר במהלך הטיפול שתסמיני החרדה הם חלק מבעיה פסיכולוגית כללית יותר, ואז הטיפול יתרחב גם לתחומים נוספים, כמו הבנה ועיבוד של גורמי דחק או טראומה שהובילו להתפתחות ההתקפים. במקרים אלה הטיפול יכלול אלמנטים של טיפול רגשי-דינמי יותר. בנוסף, יהיו מקרים שבהם ישולב גם טיפול משפחתי. טיפול זה עשוי להביא תועלת הן לסובלים מאגורפוביה והן לקרוביהם, שלא פעם מושפעים אף הם מההפרעה, ולסייע לכלל המשפחה להבין טוב יותר את הבעיה ולגבש דרכים לסייע לבן משפחתם.

טיפול תרופתי

הטיפול בסובלים מאגורפוביה דורש לעיתים קרובות שילוב של טיפול תרופתי עם טיפול נפשי, כדי להשיג הטבה מרבית.

התרופות המקובלות הן משתי קבוצות עיקריות:

• תרופות נוגדות דיכאון (Antidepressants).
• תרופות נוגדות חרדה (Tranquilizers).

כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל לגבי תרופות הרגעה לטיפול מיידי באגורפוביה או לטיפול מניעתי ארוך טווח. את תרופות ההרגעה המיידיות לא נוטלים באופן קבוע, אלא רק בתחילת הטיפול כדי להביא להקלה מיידית. פעמים רבות מתחילים במקביל את הטיפול המניעתי שמשפיע לרוב לאחר שבועיים-שלושה, ואז בהדרגה הרופא יוריד את המינון של הטיפול המניעתי.

בכל מקרה, חשוב להתייעץ עם הרופא לגבי אופן ומשך נטילת התרופות, שכן הטיפול המניעתי עלול להיות ממכר. זו גם הסיבה שכדאי לצמצם את הצורך בהן באמצעות שילוב בין טיפול פסיכולוגי לטיפול תרופתי מניעתי. בנוסף, חשוב לדעת שאסור להפסיק את נטילת התרופה בלי הנחיה של הרופא המטפל, שכן הפסקה פתאומית ולא מבוקרת יכולה להוביל להחמרת המצב הנפשי. חשוב דעת שלחלק מהאנשים התרופות גורמות לתופעות לוואי (כמו יובש בפה, שינויים במערכת העיכול, בשינה או פגיעה בתפקוד המיני). אם אתם חשים בתופעות אלה יש לעדכן את הרופא המטפל.

עזרה עצמית

יש כלים רבים שיכולים לסייע לכם בהתמודדות עם ההפרעה. ראשית, חשוב ללמוד להתמודד עם החרדה, אפשר להיעזר בתרגילי נשימה עמוקים, דמיון מודרך, טכניקות הרפיה כמו יוגה ומדיטציה, פעילות לכיווץ ושחרור שרירים, מיינדפולנס ועוד. חשוב לתרגל טכניקות אלה גם בזמן שגרה ובאופן עקבי, כדי שאפשר יהיה להיעזר בהן בקלות רבה יותר כאשר נתמודד עם היציאה מהבית. בנוסף, חשוב להבין שהחרדה לצאת מהבית איננה סכנה ממשית ולנסות להתגבר עליה על אף הקושי. ניתן להיעזר גם בחברים ובני משפחה קרובים ולשוחח על זה.