פוסט טראומה (הפרעת דחק פוסט טראומטית) - מידע רפואי

הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD, או בקיצור "פוסט-טראומה") מהווה חלק בלתי נפרד מבריאות הנפש של החברה הישראלית למודת הקרבות, והגיעה לשיאי מודעות חדשים מאז אירועי ה-7 באוקטובר. עם זאת, הפרעה זו אינה שמורה רק לזוועות המלחמה ויכולה להופיע גם לאחר חשיפה לאירועים קשים מסוגים שונים.

מהי הפרעת דחק פוסט טראומטית?

הפרעת דחק פוסט-טראומטית היא סוג של הפרעה נפשית המתפתחת לאחר חשיפה לאירוע טראומטי אותו חווה האדם כאירוע מאיים המהווה סכנה לחייו שלו או לחיי הסובבים אותו. זה יכול להיות אירועי קרב במהלך מלחמה, חשיפה לירי טילים, אירוע חבלני, תקיפה גופנית או מינית, מוות אלים, אסונות טבע, תאונות קשות, איום באמצעות נשק ועוד. בעבר קראו לזה "תסמונת עייפות הקרב", או "הלם קרב" שכן הבחינו בה לראשונה אצל חיילים במלחמת העולם הראשונה. מאז התרחבה ההגדרה של ההפרעה והיא כוללת היום את כלל האירועים הטראומטיים. מדובר באחת ההפרעות השכיחות ביותר בבריאות הנפש, והיא עלולה להופיע אצל כל אדם ובכל גיל.

האם כל מי שחווה אירוע טראומטי יסבול מהפרעת דחק פוסט טראומטית?

ממש לא. רוב האנשים שנחשפו לאירוע טראומטי עשויים לחוות מספר ימים של קשיים רגשיים בהסתגלות למצב החדש. מצב זה נקרא 'תגובת דחק אקוטית' (Acute stress reaction).תסמינים אלה לרוב יחלפו מעצמם.
חלק מאנשים אלו יחוו את הקשיים עד כחודש ימים, מצב הנקרא 'הפרעת דחק אקוטית' (Acute stress disorder).במצבים אלו יחווה האדם תסמינים של בהלה, חשיבה חוזרת על האירוע, עוררות יתר והימנעות. במקרים אלו חשוב לנסות לסייע לאדם להתמודד עם המצב.. אצל מרבית האנשים תגובות אלה חולפות בהדרגה.

עם זאת, במקרים בהם התחושות מחמירות או נמשכות יותר מחודש יתכן ומדובר בהפרעת דחק פוסט טראומטית. תסמינים אלו יכולים להימשך חודשים ואפילו שנים.

חשוב לזכור שלא כל אדם שחווה טראומה יפתח הפרעת דחק חריפה, ולא כל אדם עם הפרעת דחק חריפה יפתח הפרעה פוסט-טראומטית. ההערכה היא כי רק כ-10% ממפתחי הפרעת הדחק החריפה יפתחו הפרעה פוסט-טראומטית.

כואבת ולפעמים שקופה: החיים לצד הפרעת דחק פוסט טראומטית

התסמינים של הפרעת דחק פוסט טראומטית מתפתחים לרוב בסמוך לאירוע המחולל, אבל נחשבים להפרעה פוסט טראומטית רק במידה והם נמשכים מעבר לחודש. עם זאת, ישנם מקרים בהם התסמינים מתחילים להופיע שבועות, חודשים ואף מספר שנים מאוחר יותר. במידה והתסמינים ממושכים, חמורים ומפריעים לחיי היומיום במישור המשפחתי, הזוגי, החברתי והתעסוקתי - הם עלולים להצביע על תסמונת פוסט טראומטית.
חשוב לזכור שיש אנשים אשר חווים דיכאון, כעס, חרדה או אשמת ניצולים אחרי אירוע טראומטי כתסמינים נלווים ל-PTSD, ויש גם כאלה שיחוו רק את התסמינים האלו, ללא התמונה הקלינית הרחבה של PTSD.

הפרעת הפוסט טראומה נחשבה בעבר ל"פציעה שקופה", שכן מדובר בנכות שאינה נראית כלפי חוץ. הסובלים ממנה נתקלו בעבר בתגובות כמו "הגיע הזמן לעבור הלאה", או "הכל בראש". היום כבר קיימת מודעות רבה יותר להפרעה, עובדה אשר אמורה להקל על המתמודדים איתה לשתף ולקבל טיפול.

4 קבוצות הסימפטומים העיקריות של הפרעת דחק פוסט טראומטית

• חשיבה חודרנית על האירוע - האדם חווה שוב ושוב את האירוע, במצב של ערות או שינה, בדמות של הבזקים, תמונות או תחושות חוזרות המייצרות מצוקה ועלולות לפגוע ברמת המודעות שלו לסביבה. השחזור של האירוע יכול להימשך דקות, שעות ואפילו ימים בכל פעם, בעיקר כשנחשפים לחוויה שמזכירה את האירוע הטראומטי (טריגר), אבל גם בלעדיה. לעיתים הזיכרון ייחקק באופן חושי, כך שגורמים שונים שלכאורה לא קשורים אליו ישירות, כמו ריח הלחם הנאפה במאפיה שעמדה סמוך למקום האירוע, ישמשו כטריגרים ויציפו את האירוע מחדש. ביטוי נוסף שעלול להופיע הוא חלומות רעים וסיוטים הקשורים באירוע הטראומטי.
• הימנעות - העיסוק הקבוע והבלתי נשלט באירוע הטראומטי קשה מבחינה רגשית ולכן רבים ינסו להתחמק מנסיבות, מצבים ואפילו אנשים שעלולים לעורר אצלם את הזיכרונות הטראומטיים. לא פעם ינסו להימנע מהמחשבות על מה שקרה ויסרבו לשתף אחרים בטראומה שחוו.
• שינויים בתפקוד הקוגניטיבי ובמצב הרוח - פגיעה בזיכרון של האירוע הטראומטי, תפיסה שלילית של האדם שחווה את האירוע הטראומטי את עצמו ואת העולם, קהות רגשית, קושי לחוש רגשות חיוביים, או ירידה ברצון לשוחח ולתקשר עם אנשים או בביצוע פעולות מסוימות.
• עוררות יתר – תחושות מתמשכות של דריכות יתר, כעס, רגזנות וקשיי ריכוז ושינה.

מעבר לכך, עלולה הפרעת הדחק הפוסט טראומטית להגביר את הסיכון להתפתחות בעיות וסיבוכים נוספים כמו דיכאון, חרדה ופוביות, התמכרות לאלכוהול וסמים, הפרעות אכילה, מחשבות אובדניות ואף ניסיונות התאבדות. במקרה של הפרעה ממושכת, יש גם סיכון גבוה יותר לפתח בעיות רפואיות שונות, ביניהן מחלות לב וכלי דם, כאב כרוני, מחלות אוטואימוניות שונות, מחלות של בלוטת התריס, מחלות הקשורות לעצמות ולשרירי השלד ובעיות במערכת העיכול. 

הפרעת דחק פוסט טראומטית אצל ילדים

גם ילדים, שחווים או עדים לארוע טראומטי, כמו תאונת דרכים, עלולים לפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית. הם עלולים לשחזר את החוויה הכואבת שוב ושוב דרך משחקים או ציורים ולסבול מחלומות רעים ומפחידים.

בדומה למבוגרים, גם הילדים שפיתחו הפרעת דחק פוסט טראומטית עלולים לאבד עניין בפעילות שהם אהבו ונהנו ממנה בעבר. הם גם עלולים להתלונן על כאבי ראש ובטן.

מהם גורמי הסיכון או האם לאנשים מסוימים יש נטייה גדולה יותר לפתח הפרעה זו?

עדיין לא לגמרי ברור למה אנשים מסוימים יפתחו הפרעה זו ואחרים לא. בדיוק כמו בהפרעות נפשיות אחרות, גם הפרעת דחק פוסט טראומטית מתפתחת בעקבות שילוב של כמה גורמים שיוצרים רגישות מוגברת:

• חומרת האירוע או משכו - ככל שהאירוע הטראומטי חמור, עוצמתי במיוחד או נמשך זמן רב, כך עולה הסיכון לפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית. בנוסף, ארועים מסכני חיים אשר נגרמים מהתנהגות אנושית (מלחמה או אונס לדוגמה), נמצאו כמגבירים את הסיכון להפרעה יחסית לאירועים שמקורם בטבע (כמו שריפה או רעידת אדמה)
• תמיכה חברתית -ככל שיש לאדם תמיכה חברתית רבה יותר, כך הסיכון לפתח את ההפרעה קטן יותר. ולהפך, בדידות והיעדר תמיכה מגבירים את הסיכון
• חשיפה קודמת למצבים קשים - מספר המצבים הקשים שחווה הקורבן בעבר ודרגת חומרתם משפיעים על הסיכון ללקות בהפרעה
• מגדר - לנשים יש נטייה גבוהה יותר לפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית בהשוואה לגברים. זה קורה גם בגלל שהן נמצאות בסיכון מוגבר לחוות אירועים או מצבים שעלולים לעורר את התפרצות ההפרעה
• מחלות רקע נפשיות - היסטוריה של דיכאון, חרדה, או הפרעות נפשיות נוספות אצל האדם עצמו, או אצל בני משפחתו
• גורמים פיזיולוגיים - בעיות של ויסות הורמונלי או מבנה אנטומי ייחודי של ההיפוקמפוס, אותו חלק במוח שאחראי על הזיכרון ועל הרגשות, ושל האמיגדלה האחראית על מרכז הרגשות של האדם

איך מאבחנים הפרעת דחק פוסט טראומטית?

אבחון ההפרעה מתבסס על הערכה מקיפה במהלכה מתבקש האדם לתאר את התסמינים שהוא חווה, מתי החלו, מתי הם מופיעים, מה עוצמתם וכמה זמן הם נמשכים. ישנם גם שאלונים וראיונות מובנים אשר מקלים על התשאול. פעמים רבות עצם תהליך ההערכה מקל על האדם, שכן הוא מבין דרכו את מה שהוא חווה, ומקבל תיקוף ואמפתיה כלפי מצבו. בהתאם להערכה הפרטנית, נבנית תוכנית טיפולית מותאמת.

הטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית

חשוב מאוד להגיע לטיפול מוקדם ככל האפשר. פנייה מוקדמת לטיפול יכולה למנוע התקבעות של התסמינים, ובכך לאפשר חזרה לתפקוד מלא ואף החלמה. עם זאת, אף פעם לא מאוחר לפנות לעזרה ואפשר לטפל בהפרעה פוסט טראומטית גם אם עברו שנים מאז האירוע הטראומטי. 

על פי הגישה התיאורטית המקובלת להסבר התפתחות ההפרעה, פגיעה ביכולת העיבוד של האירוע הטראומתי היא זו שמובילה להתקבעות של מחשבות, רגשות ודפוסי התנהגות לא אדפטיביים ועל כן, הטיפול יכלול לרוב שילוב של פסיכותרפיה ותרופות:  

פסיכותרפיה

קיימות מספר צורות של פסיכותרפיה לטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית, כאשר ניתן להתנסות בטיפול פרטני, טיפול קבוצתי או בשניהם.

הטיפול הפרטני הוא לרוב טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הממוקד בטראומה. הטיפול כולל חשיפה ועיבוד של האירוע. הבהרה ויצירת סיפור מוכר וברור יותר מפחיתה את התסמינים ומגבירה את יכולת ההתמודדות. בנוסף, כולל הטיפול למידת טכניקות להרגעה - וויסות עצמי, כמו נשימות הרגעה להקטנת תחושת המתח והלחץ, תרגולי כיווץ והרפיית שרירים להקטנת המתח והנטייה להתפרצות, ותרגולי וויסות ומיקוד כמו תרגול ארבעת היסודות כדי לסייע לאדם להירגע, ולהיות יותר ב'כאן ובעכשיו'. כל אלו מסייעים לאדם להתמודד עם תסמיני ההימנעות, הגמשה של האופן בו הוא חושב על עצמו ועל העולם, שיפור היכולת לתקשר עם אחרים, ויכולת טובה יותר להתמודד עם תחושות קשות כמו אשמה. טיפול קבוצתי מאפשר, בנוסף לכל אלה, גם יצירת קשרים עם אנשים אחרים שעברו חוויות דומות.

טיפול תרופתי

הטיפול התרופתי ניתן בהתאם לתסמינים הספציפיים. כאן יכול הפסיכיאטר לתת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה או תרופות הרגעה שונות המיועדות, לדוגמה, לטיפול בהפרעות שינה. הטיפול בקנאביס רפואי לא מומלץ בשלבים הראשונים של עיבוד הטראומה וניתן לשקול אותו בהמשך ורק לאחר התנסות בתרופות אחרות. יש מצבים בהם טיפול בקנאביס לא מומלץ כלל ובכל מקרה, יש להתייעץ עם פסיכיאטר בנושא.

חשוב לזכור: אתם לא לבד

ההתמודדות עם הפרעת דחק פוסט טראומטית אינה פשוטה וחשוב לשתף ולחלוק את הנטל עם המעגל הקרוב אליכם. אתם לא חייבים לדבר על החוויות הטראומטיות אם לא בא לכם, אבל גם בילוי סתמי עם האנשים שאתם אוהבים יכול להוות גורם מרפא ומנחם. מומלץ להצטרף לקבוצת תמיכה, לשלב טיפול בבעלי חיים, או לצרף לחלק מהפגישות הטיפוליות גם את בן/בת הזוג או ההורים כדי שיבינו טוב יותר מה עובר עליכם ויוכלו לנסות לסייע לכם.