אחת הדרכים המורכבות ביותר לבטא מצוקה נפשית היא פגיעה עצמית – הבחירה של האדם לפגוע בגופו במטרה להכאיב לעצמו פיזית, אך לא כדי למות.
אז מה גורם לאדם לבחור בחתכים על פני מילים, מה ההבדל בין פגיעה עצמית להתאבדות, לאילו סימני אזהרה כדאי לשים לב במיוחד, מהן דרכי הטיפול, ומה אפשר לעשות אם אתם או מישהו בסביבתכם פוגע בעצמו?
פגיעה עצמית - מה, איך ולמה?
פגיעה עצמית מוגדרת כפגיעה ישירה ומכוונת של אדם בגופו באופן שאינו מכוון לסכן את חייו או לגרום למוות. אדם שפוגע בעצמו עושה זאת לרוב מתוך רגשות קשים וכואבים המציפים אותו על רקע מצוקה נפשית, טראומה, או אתגרים שונים שעימם הוא מתמודד בחיים, לרוב לאחר שניסה ולא הצליח להקל על עצמו בדרכים אחרות או לחלוק את המצוקה במילים.
השיטות לפגיעה עצמית יכולות להיות מגוונות, אבל המטרה דומה - הכאב הפיזי הנקודתי מוביל להקלה רגעית מרגשות קשים כמו כעס, עצב, מתח, כאב או זיכרונות טראומטיים. מקרים של פגיעה עצמית יכולים להופיע גם על רקע תחושה של קהות רגשית, כלומר, קושי משמעותי להרגיש משהו בשל כאב נפשי עז שהנפש מנסה להקהות. במקרה זה, הכאב שמגיע אחרי הפגיעה העצמית מביא איתו תחושת חיות רגעית.
אז איך ייתכן שפציעה פיזית יכולה להביא להקלה רגשית, גם אם זמנית?
חשוב להבין שהאזורים במוח שאחראים על כאב נפשי הם אותם אזורים שאחראים גם על כאב פיזי. לאחר פגיעה עצמית מתחוללים שינויים מוחיים והורמונליים המקלים לזמן קצר לא רק על הכאב הפיזי, אלא גם על הכאב הנפשי. אולם מדובר בהקלה רגעית בלבד שמובילה בסופו של דבר לתוצאה הפוכה, כי לתחושות הקשות שהובילו לפגיעה העצמית מצטרפות עכשיו גם בושה ואשמה. כך למעשה נוצר דפוס חוזר ומסוכן שלא פותר מצוקות אלא מחמיר אותן.
מדובר בהרגל או דפוס התמכרותי שקשה להפסיק או להימנע ממנו, ולכן מצריך פנייה לעזרה מקצועית. מעבר למחיר הנפשי, התופעה עלולה להוביל גם לנזק גופני לטווח הארוך כמו חתכים שמזדהמים, איברים שנפגעים או צלקות.
באופן סטריאוטיפי, הפגיעה העצמית נתפסת כמאפיינת את גיל ההתבגרות, וספציפית נערות מתבגרות. בפועל, מחקרים עדכניים מצביעים על כך שפגיעה עצמית נפוצה אומנם בגיל ההתבגרות, אך גם בשנות העשרים המוקדמות ולעיתים גם בגילים מבוגרים יותר, ואין הבדל בשכיחותה בקרב נשים וגברים.
מנגנון הפגיעה העצמית כאמצעי להקלה על כאב עמוק
אחד מתפקידיה המרכזיים של הפגיעה העצמית הוא ויסות והרגעה עצמיים במצבים של כאב רגשי עז. המרת הכאב הנפשי בכאב פיזי והפרשת חומרים משככי כאב ומרגיעים (אנדורפינים), יוצרות אפקט מרגיע ומווסת.
נמצא גם כי עוצמת הכאב ומראה הדם כתוצאה מהפגיעה הגופנית "מקרקעים" ומסייעים להתמודד גם עם מצבי נתק רגעיים בעוצמות שונות, כמו במקרה של תחושת קהות חושים רגשית או פלשבקים לאירועים טראומטיים מהעבר. כלומר, לפעמים דווקא הפגיעה העצמית ההרסנית היא הדרך היחידה שבה אותו אדם מרגיש שהוא יכול להקטין את הסבל הנפשי העמוק שהוא מרגיש.
פעמים רבות הבחירה בדפוס של פגיעה עצמית מגיעה לאחר שהאדם מבין ששיתוף של אחרים במצוקה האישית שלו לא ממש מביא להקלה. רבים מהם מתקשים לסמוך על אחרים או לתת בהם אמון, ומתקשים לבטא רגשות במילים, כולל קושי להסביר לעצמם מה הם חווים או מרגישים.
בנוסף, מחקרים מראים שגם לגנטיקה יש כאן תפקיד מסוים, והיא מגבירה את הסיכון לפגיעה עצמית - לאנשים שבני משפחתם פגעו בעצמם בעבר יש סיכון גבוה יותר לפגיעה עצמית – כנראה בעקבות תפקודים הורמונליים, סף כאב פיזי ומבנה מוחי. כמו כן, אצל בני נוער נמצא שפעמים רבות מדובר בתופעה "נלמדת" – כלומר, בעקבות חשיפה לתופעה מבני נוער אחרים.
ההבדל בין פגיעה עצמית להתאבדות
פגיעה עצמית ואובדנות הן שתי תופעות שונות. ההבדל המהותי בין שתי התופעות הוא הכוונה – מחשבות והתנהגויות אובדניות קשורות בהתלבטות לגבי הרצון להמשיך לחיות, ואילו מקרה של פגיעה עצמית, הכוונה היא לא לגרום להפסקת החיים, אלא פעמים רבות כמעט הפוכה – להפסיק מצוקה נפשית. בדרך כלל ההתנהגויות של פגיעה עצמית אינן מסכנות את החיים, אלא רק גורמות כאב, ואילו התנהגות אובדנית היא לרוב חמורה יותר. אך כאמור, ההבדל העיקרי הוא בכוונה שהובילה את האדם למעשים, ויש לזה חשיבות רבה כשרוצים להבין את המניעים שלו ולסייע לו. עם זאת, קיים קשר מובהק בין שתי התופעות - בבסיס שתיהן עומדת מצוקה נפשית משמעותית. לכן לא מפתיע שלעיתים הן מתקיימות במקביל.
פגיעה עצמית בקרב ילדים ובני נוער
גיל ההתבגרות הוא אחת התקופות הסוערות ביותר בחיים ברמה הגופנית, הרגשית והבינאישית. הקשיים והאתגרים של תקופה זו יכולים לבוא לידי ביטוי בצורות שונות, ביניהן גם פגיעה עצמית. למעשה, הדוח השנתי של עמותת עלם מראה כי למעלה מ-13% מבני הנוער מתנסים בשיטות שונות של פגיעה עצמית ואף רואים בה משכך כאבים רגשיים יעיל, אם כי הרסני, בדומה לשימוש בסמים או אכילה רגשית.
מעבר לתפקיד המווסת והמרגיע של הפגיעה העצמית, בגיל ההתבגרות יש לה תפקיד נוסף וייחודי - אמצעי לאותת על מצוקה או להביע תחושות וצרכים שנתפסים כלא לגיטימיים, למשל רצון להכריז על עצמאות מול ההורים או תחושת בושה וקושי עם המיניות המתפתחת. המתבגר עלול לפנות לדפוסי פגיעה עצמית באופן לא מודע ויתקשה לספק לה הסברים הגיוניים. פגיעה עצמית בגיל ההתבגרות היא מצב המצריך טיפול נפשי.
הטיפול בהתנהגויות של פגיעה עצמית
הטיפול בתופעה נחשב מורכב במיוחד. מכיוון שרבים מהמטופלים הפוגעים בעצמם אינם חווים את הפגיעה העצמית כבעיה, אלא דווקא כפתרון לסבל שהם חווים, קשה להם "להיפרד" ממנה או לוותר עליה כמנגנון התנהגותי. לכן חשוב שהטיפול יהיה סבלני והדרגתי, ללא לחץ חיצוני מוגזם מצד הסביבה או המטפל/ת.
הטיפול הוא לרוב טיפול פסיכולוגי אינטגרטיבי, שבבסיסו נמצאת ההבנה כי פגיעה עצמית אינה קריאה לתשומת לב, מניפולציה או טרנד חברתי חולף, אלא ביטוי לכאב נפשי עמוק שקשה לבטא במילים. הטיפול משלב אלמנטים רגשיים-פסיכודינמיים שמתמקדים בניסיון לזהות ולעבד אירועים מהעבר וחוויות פנימיות שעומדות מאחורי הפגיעה העצמית, הרחבת יכולת ההתמודדות עם מצבים רגשיים ובינאישיים ושינוי תפיסות עצמיות שליליות. כל זאת במטרה לייצר בסיס חזק מספיק שיאפשר למטופל להיפרד מהפגיעה העצמית.
הטיפול כולל גם אלמנטים התנהגותיים-קוגניטיביים ולימוד טכניקות שונות כדי לווסת את הגוף ולהקטין את המצוקה ללא צורך בפגיעה עצמית. טכניקות לדוגמה יכולות להיות ציור, תרגילי ספורט מרגיעים, האזנה למוזיקה בעוצמה מסוימת ועוד.
בדרך כלל כשפונים לטיפול מיד עם תחילת ההתנסות בפגיעה העצמית, הוויתור עליה יהיה מהיר כי הטיפול מציע חלופה יעילה להתמודדות עם הקשיים הרגשיים. לעומת זאת, כשמדובר בפגיעה עצמית מתמשכת שהמטופל קשור אליה מאוד, התהליך עשוי להיות איטי וממושך יותר.
איך תוכלו לעזור לעצמכם בכל פעם שמתעורר הדחף לפגיעה עצמית?
יש כמה טכניקות של הרגעה וויסות שיכולות לסייע בהקטנת הדחף לפגיעה עצמית. לרוב הן לא יהיו תחליף לטיפול הנפשי, אבל הן בהחלט יכולות לסייע ולהקל. הנה כמה מהן:
1. ללמוד לזהות את הטריגרים שמפעילים את הדחף לפגיעה עצמית
הטריגרים הם הגירויים המגוונים שמקדימים את המצוקה שגורמת לפגיעה העצמית. אלה יכולים להיות טריגרים חברתיים (לדבר עם חברים מסוימים, לשמוע את ההורים שלי רבים), טריגרים גופניים (מתח שרירים גבוה יותר, גירוד בעור, או תחושה של חום או קור פנימי), או טריגרים רגשיים (תחושת מצוקה, מתח, כעס וכדומה).
2. להסיח את הדעת באמצעות פעילות מרגיעה עם הידיים והחושים
כשעולה הדחף לפגיעה עצמית, חשוב לנסות להשהות את התגובה ולא להגיב מיד. אפשר לעשות זאת באמצעות פעילויות שונות שמרגיעות אותנו, כמו ליטוף חיית מחמד, מקלחת קרה או חמה, האזנה למוזיקה בעוצמה שמרגיעה אותנו, לצאת לטיול קצר, להחזיק ביד קוביית קרח, לאכול משהו חריף או מתובל, לצייר, לסרוג, לבשל או לעסוק בפעילות ספורט. פעולות אלה יכולות לסייע בהקטנת המצוקה הפיזית והרגשית.
אפשר גם להשתמש בטכניקות של הרגעה וויסות המשלבות גם פעילות גופנית, כמו טכניקת ארבעת היסודות, או תרגול ג'ייקובסון.
חשוב שהפעילות תימשך חצי שעה לפחות, כי זה בערך הזמן שבו הדחף לפגיעה הולך וקטן. התמודדות מוצלחת עם משבר רגעי אחד תאפשר לכם לשבור את המעגל ולהוכיח לעצמכם שאתם יכולים לעבור את זה בלי לפגוע בגופכם. תוכלו לאמץ את הטכניקה שהכי מתאימה לכם ועם הזמן הדחף לפגיעה ילך ויקטן, ואיתו גם הפגיעה עצמה.
3. לפתח חמלה עצמית
הפגיעה העצמית מלווה לרוב בתחושה של ביקורת עצמית, אשמה ובושה. חמלה עצמית היא היכולת שלנו לגלות כלפי עצמנו סבלנות, קבלה ואמפתיה, תוך מודעות לכאבים ולמצוקות שאנחנו חווים. כלומר, להרשות לעצמנו "לחבק" את הכאב והסבל ולגלות כלפיו חמלה ונדיבות במקום ביקורת ונוקשות.
4. לשתף אחרים
כאמור, פעמים רבות הפגיעה העצמית נעשית בלי שהאדם מספר ומשתף אחרים, מה שהופך את המצוקה שלו לסודית ופנימית, והוא חש בדידות, בושה ומצוקה. לכן חשוב לשתף בני משפחה או חברים קרובים ולבקש את עזרתם גם בהתמודדות עם המצוקה המתמשכת וגם עם דחף רגעי.
5. להפוך את הסביבה לבטוחה
פעמים רבות הפגיעה העצמית נעשית באופן חוזר ובשימוש באותם חפצים, כמו סכין או מספריים. חשוב להפוך את הסביבה שלנו לבטוחה, להרחיק או לזרוק את החפצים האלה, ולהוסיף לסביבה שלנו דווקא חפצים שיכולים לגרום לנו לרגיעה. הפיכת הסביבה לבטוחה היא הצהרה שלנו לעצמנו שאנחנו נלחמים בדחף לפגיעה, ובמקביל היא מגבירה את היכולת להשהות ולהקטין את הדחף לפגיעה.
איך אפשר לסייע לאדם קרוב שפוגע בעצמו?
- אם אתם מכירים חבר או בן משפחה קרוב שפוגע בעצמו - חשוב לפני הכל להבין ולהפנים שפגיעה עצמית נובעת ממצוקה נפשית עמוקה, ולכן יש להתייחס אליה ברצינות, בכבוד וברגישות.
- חשוב לא לבקר את השימוש בפגיעה העצמית - לא לנסות לשכנע בכוח להפסיק אותה בהסברים רציונליים, ולא לקטלג אותה כקריאה לתשומת לב או כטרנד חברתי שהועתק ממישהו אחר.
- חשוב לבטא קבלה ואמפתיה - ולתת הרגשה שאנחנו רוצים לתמוך ולסייע.
- מומלץ לדבר על המצוקה - שהובילה לפגיעה העצמית ולנסות לברר מה עומד מאחוריה.
- עודדו את החבר לנסות להכיר את הטריגרים - שמעוררים בו את הדחף לפגיעה עצמית. הזיהוי המוקדם של הטריגרים יוכל אולי למנוע את הפגיעה העצמית כי הוא יאפשר לו לבטא אותם במילים ולא במעשים פוגעניים.
- סייעו לחבר לייצר סביבה בטוחה - להרחיק דברים שעלולים לסכן אותו, כמו סכין או מספריים.
- אם החבר מתקשה לדבר איתכם ולהיפתח בפניכם - חשוב להפנות אותו לגורמי מקצוע מתאימים.
