כלבת - מחלה קטלנית שניתן למנוע

נשיכה או מגע עם חיה לא תמיד נגמרים בשריטה תמימה - לעיתים הם טומנים בחובם סכנה אמיתית. החדשות הטובות הן שטיפול מהיר מונע את המחלה. לפניכם הסבר פשוט וברור על תסמיני כלבת, איך נדבקים, מה עושים אם נחשפים ומה מצב המחלה בישראל.

כלבת (Rabies) היא מחלה הנגרמת על-ידי נגיף הכלבת (Rabies virus - RABV), שיכול להדביק מגוון רחב של בעלי חיים בעלי דם חם וגם בני אדם. מדובר במחלה קטלנית מאוד: לאורך ההיסטוריה תועדו מקרים נדירים בלבד של הדבקה שלא הסתיימה במוות, וברובם היה מדובר בזני כלבת שמקורם בעטלפים שבהם מערכת החיסון של הנדבקים הצליחה להגיב במהירות יוצאת דופן.

הסיכון בולט במיוחד בקרב ילדים: כ-40% מהנדבקים בעולם הם מתחת לגיל 15, מאחר שהם נוטים לשחק עם בעלי חיים, לעיתים אינם מדווחים על נשיכות, וחשופים יותר לנשיכות באזור הראש והצוואר.

למרות שמדובר במחלה נדירה יחסית בישראל, היא נחשבת קטלנית במיוחד: מרגע שמופיעים התסמינים, הסיכוי להחלים כמעט אפסי. החדשות המעודדות הן שטיפול מהיר, הכולל חיסון מתאים לאחר חשיפה, יכול למנוע את התפרצות המחלה ולהציל חיים.

מי בסיכון להידבק בכלבת?

הכלבת נפוצה ברוב אזורי העולם, למעט אנטארקטיקה. קבוצות שנחשבות חשופות במיוחד כוללות מטיילים המבלים זמן רב בשטח או לנים במערות, עובדים בתחומים הקשורים ישירות לחיות (כמו וטרינרים, אנשי מקצוע בחיות בר או חוקרי מעבדה העוסקים בנגיף), וכן אנשים השוהים לפרקי זמן ארוכים במדינות שבהן המחלה נפוצה.

גם ילדים נחשבים לפגיעים יותר - הם נוטים לשחק עם בעלי חיים בלי לחשוש, לעיתים אינם מספרים על נשיכה, ובשל גובהם הם בסיכון מוגבר לנשיכות באזור הראש והצוואר.

מצב הכלבת בישראל

על-פי נתוני משרד הבריאות, עד אוגוסט 2025 דווחו 68 מקרים של כלבת אצל בעלי חיים. ההתפלגות הייתה: 25 תנים, 20 כלבים (חלקם כלבי בית וחלקם משוטטים), 20 ראשי בקר ו-3 חתולים. עיקר המקרים התרחשו באזור הצפון, אך נרשמו אירועים גם באזורים נוספים כמו השומרון, השרון והשפלה.
בקרב בני אדם המחלה נדירה מאוד - מאז קום המדינה דווחו בישראל מקרים ספורים בלבד, והמקרה האחרון של הדבקה אנושית אירע בשנת 2004.

בסקירה רב-שנתית ניתן לראות תנודתיות במספר המקרים: בשנת 2018 דווחו 61 מקרים, ב-2019 רק 17, ב-2020 היו 46 מקרים, ב-2021 דווחו 40 מקרים, ובשנים האחרונות נרשמה שוב מגמת עלייה. נתונים אלה ממחישים שהמחלה אומנם נדירה יחסית בקרב בני אדם, אך עדיין פעילה וממשיכה להדביק בעלי חיים בישראל. משרד הבריאות והווטרינרים הרשותיים מקפידים לעדכן על כל מקרה חשוד ולספק הנחיות ברורות לטיפול מיידי במי שנחשף.

הנתונים מדגישים את החשיבות של חיסון שגרתי לכלבים ולחיות משק, ניטור מתמשך של חיות בר, ומודעות הציבור לצורך בטיפול מונע מיידי לאחר חשיפה.

תסמינים אצל בני אדם

מהלך המחלה מתרחש בשלבים עוקבים: תחילה דגירה, לאחר מכן מחלה קלה, בהמשך הופעת תסמינים נוירולוגיים, מעבר לתרדמת, ולבסוף מוות.

• שלב הדגירה - נמשך בממוצע חודש עד 3 חודשים, אך עשוי להיות קצר מכמה ימים או ארוך עד שנה. זהו שלב שבו הנגיף שוהה בשריר ומתקדם באיטיות דרך העצבים, בלי לגרום לתסמינים. זו התקופה היחידה שבה ניתן למנוע את התפרצות המחלה בעזרת טיפול מונע.
• שלב מוקדם - מופיעים סימנים כלליים ולא ספציפיים, המזכירים מחלות אחרות: חום, כאב ראש, חולשה או תחושת חולי כללית. לעיתים יש גם תחושת עקצוץ, צריבה או כאב באזור הנשיכה. בשלב זה הנגיף כבר החל להתפשט במערכת העצבים.
• שלב נוירולוגי - מתפתחים תסמינים עצביים ברורים: נדודי שינה, חרדה, בלבול, שינויים בהתנהגות, שיתוק חלקי המתפשט בהדרגה, הזיות, ריור-יתר, קושי בבליעה, ולעיתים גם רתיעה ממים או רתיעה מזרמי אוויר.
  המחלה יכולה להופיע בשתי צורות עיקריות:
  - "כלבת זועמת" - מאופיינת בהתקפי תוקפנות, בלבול, תזזיתיות, פרכוסים והתנהגות לא יציבה.
  - "כלבת שותקת" - מופיעה בכ-20%-30% מהמקרים ומתבטאת בשיתוק רפה המתקדם בגוף עד לפגיעה בשרירי הנשימה.
• שלב תרדמת ומוות - לאחר ההחמרה הנוירולוגית, מתפתחת תרדמת ולאחריה מוות. אצל אדם שאינו מטופל, פרק הזמן בין הופעת התסמינים הקלים ובין המוות נע לרוב בין 5 ל-11 ימים בלבד.

חשוב לדעת: הופעת תסמיני כלבת מעידה על מחלה מתקדמת, שבשלב זה כמעט תמיד קטלנית. כל חשיפה חשודה מחייבת פנייה מיידית לטיפול רפואי, גם אם לא הופיעו תסמינים.

תסמינים אצל בעלי חיים

• שינויים בולטים בהתנהגות - חיית בר שנראית ידידותית מדי, כלב בית שנעשה פתאום פחדן או תוקפן.
• ריור מוגבר, קושי בבליעה, שינוי בנביחה או בקול.
• התקפי תוקפנות, נשיכה של חפצים או בעלי חיים אחרים, שוטטות חריגה.
• בשלבים מתקדמים - שיתוק של שרירי הלסת, הגפיים או הזנב, עוויתות, ולעיתים הופעת קצף בפה.

לעיתים אין סימנים מקדימים ברורים, והאבחנה נעשית רק לאחר מותו של בעל החיים באמצעות בדיקה פתולוגית של המוח.

כיצד נדבקים בכלבת?

נגיף הכלבת מצוי ברוק של בעל החיים החולה וברקמות העצביות שלו, ולכן הוא עובר בעיקר באמצעות מגע ישיר עם רוק נגוע - בנשיכה, בשריטה, או במגע עם ריריות ופצעים פתוחים.
לעומת זאת, מגע עם פרווה, שתן, צואה או דם של בעל חיים נגוע, האכלתו או ליקוק עור שלם, אינם גורמים להדבקה.

לאחר ההדבקה הנגיף חודר לרקמות השריר, מתרבה בהן ומתחיל להתקדם באיטיות דרך מערכת העצבים ההיקפית אל המוח. בתקופת הדגירה, שיכולה להימשך בין ימים ספורים ועד חודשים רבים, לרוב אין תסמיני כלבת נראים לעין, ולכן קשה לזהות את המחלה בשלב מוקדם.

מה קורה בגוף לאחר החשיפה לנגיף?

לאחר שהנגיף נכנס לגוף הוא מתמקם תחילה ברקמות השריר, ושם הוא מתחיל להתרבות. משם הוא מתקדם באיטיות דרך סיבי העצבים אל מערכת העצבים המרכזית. פרק זמן זה נקרא תקופת הדגירה, ובמהלכו לא מופיעים תסמינים - זהו חלון ההזדמנות היחיד שבו ניתן למנוע את התפרצות המחלה באמצעות טיפול.

כאשר נגיפי הכלבת מגיעים אל המוח, הם משתכפלים במהירות ומתפשטים לרקמות רבות. הפגיעה בתאי העצב גורמת לנזק בלתי הפיך ולהתמוססות אזורים שלמים במוח. בשלב זה מופיעים תסמינים נוירולוגיים חמורים, וכמעט שאין דרך חזרה, ברוב המקרים ההידרדרות מובילה לתרדמת ולמוות. במקביל, הנגיף מתפשט גם לבלוטות הרוק, ושם הוא מתרבה בכמויות גדולות, מה שמאפשר את העברתו לבעל חיים או לאדם אחר באמצעות נשיכה, ליקוק או מגע רוק עם ריריות או פצעים פתוחים.

מכאן נובעת החשיבות הרבה של טיפול מיידי לאחר חשיפה חשודה, לפני שהנגיף מגיע למערכת העצבים המרכזית.

אין בדיקה חד-משמעית שמאפשרת לאשר או לשלול כלבת עוד לפני הופעת התסמינים. האבחון מבוסס בעיקר על הערכה קלינית וניסיון לאסוף כמה שיותר מידע מהשטח:

• תיאור נסיבות החשיפה - מיקום הנשיכה או המגע, סוג בעל החיים ונסיבות המקרה.
• בדיקת מצב בעל החיים - לרוב באמצעות הסגר ותצפית במשך 10 ימים כדי לעקוב אחרי הופעת סימנים אופייניים.
• הערכת רופא לפי מצב הפצע, הסיכון לאופי החשיפה ומצב החיסון של הננשך.
• במקרים מסוימים נעשה שימוש בבדיקות מעבדה (כמו PCR או בדיקות נוגדנים), אך הן אינן זמינות תמיד ואינן מהוות כלי אבחוני מיידי או חד-משמעי.

בסופו של דבר, ההחלטה על התחלת טיפול מתקבלת גם בהיעדר אבחנה חד-משמעית, משום שהימנעות מטיפול עלולה להיות קטלנית.

מה עושים אחרי נשיכה או חשיפה?

טיפול בכלבת אינו קיים לאחר הופעת התסמינים, ולכן כל החשיבות היא בטיפול מונע מיידי לאחר חשיפה. ברגע שהמחלה מתפרצת, הסיכוי להחלים אפסי.

במקרה של חשד לחשיפה:

1. יש לשטוף בהקדם וביסודיות את אזור הפגיעה במשך כ-15 דקות במים זורמים ובסבון, כדי לנטרל את הרוק של בעל החיים.
2. יש לחטא את האזור הפגוע באלכוהול 70% או בתמיסת יוד.
3. יש לפנות בהקדם האפשרי ללשכת הבריאות הקרובה. בשעות שבהן הלשכה סגורה, יש להגיע לחדר מיון בבית החולים הקרוב.
4. יש לבצע בדיקת מצב חיסון טטנוס ולקבל חיסון דחף במידת הצורך.
5. יש לשקול טיפול אנטיביוטי בהתאם להנחיית רופא/ה.

כאמור, יש דרך אחת ויחידה למנוע מוות בעקבות הדבקה בכלבת: חיסון. בדומה לחיסון טטנוס, גם חיסון הכלבת יעיל גם לאחר החשיפה, אך רק אם ניתן לפני הופעת תסמינים. לכן בכל מקרה של חשד יש להתחסן במהירות האפשרית.

חיסון לאחר חשיפה

• מבוסס על נגיף מומת ואינו יכול לגרום למחלה.
• כולל חיסון פעיל - סדרת 4 מנות: הראשונה מיד עם החשד להדבקה, ולאחר מכן בימים 3, 7 ו-14.
• במקביל למנה הראשונה ניתנת גם מנה של Rabies Immune Globulin (RIG) - חיסון סביל המכיל נוגדנים מוכנים, שמספקים הגנה מיידית עד שהגוף מייצר נוגדנים בעצמו.

חיסון מניעתי (פעיל) מראש

• מיועד לאנשים בסיכון גבוה - וטרינרים, עובדי מעבדה החשופים לנגיף, מטפלים בחיות בר או מתנדבים בכלביות, וכן מטיילים לאזורים מבודדים שבהם הכלבת נפוצה.
• ניתן ב-3 מנות: מנה ראשונה, מנה שנייה אחרי שבוע, ומנה שלישית אחרי שבועיים-שלושה.
• שתי מנות מספקות הגנה לשנה, 3 מנות מעניקות הגנה ארוכת טווח (לעיתים לכל החיים).
• מי שחוסן מראש ונחשף, יקבל זריקה אחת או שתיים של חיסון פעיל בלבד, ללא צורך בחיסון סביל.

תופעות לוואי

• תופעות שכיחות - כאב, אדמומיות או נפיחות במקום ההזרקה.
• תופעות אפשריות  - כאבי ראש, בחילות, סחרחורות, חום נמוך או כאבי פרקים.
• במקרים נדירים ביותר עלולה להתרחש תגובה אלרגית מיידית, ולכן מקובל להשגיח על המטופל זמן קצר לאחר מתן החיסון.

לאור העובדה שהמחלה קטלנית כמעט בוודאות למי שלא מטופל, התועלת שבחיסון עולה לאין שיעור על כל סיכון פוטנציאלי שבו.

הסגר על בעל חיים נשכן

בעל חיים שנשך אדם מוכנס להסגר ל-10 ימים. אם הוא מת, מוחו נבדק לנגיף הכלבת. אם הוא לא הראה סימני מחלה בתקופה זו זה אומר שהוא לא היה יכול להדביק בזמן הנשיכה. יש לתעד מגעים שהיו לו בשבועיים האחרונים.

מתי לחשוד שבעל חיים חולה בכלבת?

הסימנים המחשידים כוללים:

• התנהגות חריגה - תוקפנות, חוסר פחד, או להפך - אדישות ונסיגה.
• שיתוק חלקי.
• קשיי בליעה או ריור מוגבר.

בכל חשד, יש לדווח מיידית לרשויות הווטרינריות ולהימנע מכל מגע עם החיה.

חיסון לחיות מחמד

בישראל חיסון כלבים הוא חובה על-פי חוק, ומבוצע אחת לשנה. החיסון חיוני גם ברמה הציבורית, כדי למנוע התפשטות של המחלה וגם ברמה האישית, כדי להגן על הכלב עצמו.
מומלץ מאוד לחסן גם חתולים וחמוסים, אף שאין חובה חוקית לכך. בעלי חיים אלו עלולים להיחשף לחיות בר נגועות (כמו תנים או עטלפים) ובכך להפוך לנשאים.

האם כלב מחוסן יכול להעביר כלבת? נדיר מאוד, אך זה ייתכן אם הכלב נחשף לנגיף בסמוך למועד החיסון, לפני שהמערכת החיסונית פיתחה הגנה מלאה. לכן חשוב להקפיד על חיסון סדיר ובזמן.

אם המחלה לא מטופלת, האחוזים לתמותה קרובים ל-100%. המחלה גורמת לשיתוק, סבל עצבי קשה, תרדמת ולבסוף מוות.