הקדמה
רעד, המכונה גם רעד ראשוני (Essential tremor), הוא מצב בו חלק מסוים בגוף רועד או מיטלטל ללא שליטה כשהוא לא בתנועה או בשימוש.
זוהי הפרעת תנועה שכיחה המהווה מטרד קל עבור רוב הלוקים בה, אך הולכת ומחמירה עם הזמן. בצורתו החמורה ביותר, עלול הרעד להקשות על ביצוע מטלות יומיומיות.
בדרך כלל מדובר ברעד בזרועות ובכפות הידיים אף גם אזורי גוף נוספים עלולים להיות מושפעים. אלו כוללים את:
- הראש.
- הלסת.
- הפנים.
- כפות הרגליים.
- הלשון.
אף הקול עלול לרעוד.
אין מרפא לרעד ראשוני אך קיימות תרופות שעשויות לשפר את הסימפטומים אצל כמחצית מהאנשים הסובלים מהבעיה.
רעד 'תקין'
אצל כל אדם קיים רעד קל מאד כאשר הוא מבצע פעולות יומיומיות. לדוגמה, כפות הידיים תרעדנה מעט אם תושיטו אותן קדימה. דבר זה נחשב תקין.
לפעמים עלול הרעד היומיומי להתגבר, בעיקר בקרב קשישים. לעיתים קרובות, רעד זה נגרם על ידי עלייה ברמת האדרנלין בגוף המתרחשת בשעת לחץ, מתח, חרדה או כעס. גם מצב זה נחשב תקין.
הרעד עלול להתגבר גם עקב נטילת תרופות מסוימות. דוגמה שכיחה הם משאפים להרחבת דרכי הנשימה הניתנים לטיפול באסתמה.
מתי הרעד הופך להפרעה?
רעד ראשוני הוא חמור יותר מהרעד הנחשב תקין ועלול להחמיר עוד יותר עקב השפעת אותם גורמים שעלולים להחמיר את הרעד התקין, לרבות לחץ וחרדה.
רעד ראשוני מחמיר בהדרגה עם השנים עד כדי שהוא פוגע ביכולת לבצע מטלות יומיומיות. פעילויות כמו כתיבה, שתיית כוס מים או ניסיון לקשור שרוכי נעליים עלולות להפוך למאתגרות במיוחד.
שכיחות התופעה
רעד ראשוני פוגע באותה המידה בגברים ובנשים. אנשים בכל גיל עלולים לסבול מרעד ראשוני אך שכיחות התופעה עולה עם השנים. כ- 4 מתוך 100 מבוגרים לאחר גיל 40 סובלים מרעד ראשוני.
רעד ראשוני נפוץ במשפחות. ליותר ממחצית מהלוקים ברעד יש בן משפחה קרוב שלוקה גם כן בתופעה.
סימפטומים
הרעד האופייני הוא הסימפטום המאפיין תופעה זו. כ- 9 מתוך 10 אנשים הלוקים ברעד חווים תנועתיות מעלה-מטה של כפות הידיים.
יתכן רעד גם של חלקי גוף נוספים, לרבות:
- זרועות.
- ראש.
- לסת.
- פנים ועפעפיים.
- תיבת התהודה (הלוע), שגורמת לקול להישמע רועד.
- לשון.
- רגליים או כפות רגליים (נדיר).
רעד ראשוני עלול להתחיל בכל גיל, החל מהילדות. ככל שהבעיה מתחילה מאוחר יותר, כך הרעידות תהיינה עדינות יותר.
לרוב יושפעו שני צידי הגוף באותה המידה. הוא מופיע כשמנסים לשמור על תנוחה מסוימת או לעשות משהו עם כפות הידיים (לדוגמה, לכתוב). לרוב לא יתפתח רעד בחלק הגוף הנמצא במנוחה.
הגורמים הבאים עלולים להחמיר את הרעד:
- לחץ ודחק (סטרס).
- חרדה.
- כעס.
- פעילות מאומצת.
- צריכת קפאין (הנמצא בקפה, במשקאות אנרגיה, בקולה ובתה).
- תרופות מסוימות.
חלק מהאנשים לוקים ברעד קל, אך אצל רובם הרעד ילך ויחמיר בהדרגה במשך השנים.
גורמים
מחקרים מראים שרעד ראשוני עלול לנבוע משינויים (מוטציות) באחת מיחידות החומר התורשתי בגוף (גן). ההנחה היא כי השינוי פוגע באותות הנשלחים דרך העצבים אל השרירים.
עם זאת, נמצא שהשינוי אינו מועבר תמיד בתורשה ולכן הגורם המדויק לרעד ראשוני אינו ידוע, בפרט בקרב אנשים שאינם לוקים בשינויים תורשתיים אלו.
רעד תורשתי
לפחות מחצית ממקרי הרעד הראשוני הם תורשתיים, היינו, הגן הפגום שאחראי להתפתחות הבעיה הועבר מההורים. מחלות שמועברות בצורה כזו ידועות כהפרעות אוטוזומליות דומיננטיות (autosomal dominant disorders).
אם לאחד ההורים יש גן פגום, לצאצא שלו סיכון של 50% לפתח את ההפרעה. עם זאת, הגיל שבו מתחיל הרעד לראשונה וחומרתו יכולים להשתנות בין בני המשפחה השונים.
נכון להיום לא קיימת בדיקה פשוטה שיכולה לקבוע אם רעד ראשוני נגרם על ידי גן פגוע מסוים.
גורמים המעוררים רעד
רעד עלול להתפרץ או להחמיר על ידי הפעולות הבאות:
תנועות קטנות ומדויקות, דוגמת שתיית כוס מים או כתיבה.
גם עייפות, חרדה, חום וקור עלולים להחמיר את הסימפטומים.
גורמים לרעד 'תקין'
ידועים מספר מצבי מחלה וגורמים אחרים שעלולים לגרום לרעד. אלו כוללים:
- יתר פעילות של בלוטת התריס (היפרתיירואידיזם).
- מחלת פרקינסון.
- טרשת נפוצה.
- דיסטוניה, שורה של הפרעות תנועתיות שגורמת לעוויתות שרירים בלתי רצוניים.
- שבץ מוחי, שבמקרים נדירים מאד עלול להוביל להתפתחות רעד המלווה בסימפטומים נוספים.
- נוירופתיה היקפית. מחלה הנגרמת עקב נזק במערכת העצבים ההיקפית הכוללת עצבים תנועתיים באמצעותם שולט המוח על פעילות השרירים.
- גמילה מאלכוהול.
- אמפטמינים וחומרים מעוררים אחרים.
- תרופות כגון נוגדי דיכאון מסוימים וחלק מהתרופות לטיפול באסתמה.
- צריכת יתר של קפאין (קפה, משקאות אנרגיה, קולה ותה).
אבחון
יש לפנות לרופא אם חווים רעד תכוף או חמור. הרופא יבדוק אם הרעד קיים בזמן תנועה.
הרופא יברר את עברו הרפואי של המטופל ויברר אם מישהו במשפחה הקרובה סובל גם כן מרעד.
שלילת מחלות אחרות
לא קיימות בדיקות ייחודיות לאבחון רעד ראשוני ולכן האבחנה תיקבע בדרך כלל על ידי שלילת גורמים אפשריים אחרים לרעד, דוגמת מחלת פרקינסון.
כדי לסייע בשלילת גורמים אחרים עשוי הרופא להפנות את המטופל לבדיקות הבאות:
כדי לבדוק את הפעילות החשמלית בשרירים עשוי הרופא להפנות גם לבדיקת אלקטרומיוגרפיה (electromyography, EMG).
אלקטרומיוגרפיה
בדיקה זו מודדת את מצב השרירים והעצבים השולטים בהם. במהלכה נמדדת עוצמתם ומהירותם של האותות המשודרים דרך העצבים ההיקפיים בשרירי הגוף.
בבדיקת EMG מוחדרת מחט דקה לשריר באמצעותה נרשמת הפעילות החשמלית הנוצרת בסיבי השריר. פעילות איטית או חלשה באופן חריג עלולה להצביע על קיום של נזק עצבי ונוירופתיה היקפית.
טיפול
אין דרך לרפא רעד ראשוני ולכן מטרת הטיפול היא להפחית או להפסיק את התנועות הבלתי רצוניות עד כמה שניתן.
רעד קל
במצבי רעד קל שאינו מגביל את הפעילות היומיומית ניתן להסתפק במעקב בלבד. מומלץ להימנע מדברים שעלולים לגרום להחמרת הרעד, כגון:
- צריכת קפאין.
- חוסר שינה.
- מצבי לחץ ודחק.
במקרים חמורים יותר ניתן להיעזר בתרופות. התרופות היעילות ביותר הן פרופרנולול (שמות מסחריים: דרלין®, פרולול®) ופרימידון (שם מסחרי: פריזולין®). תרופות אלו מצליחות להפחית את הרעד אצל למעלה ממחצית המטופלים.
פרופרנולול
פרופרנולול שייך לחוסמי בטא, המשמשים בדרך כלל לטיפול במחלת לב וביתר לחץ דם. התרופה מפחיתה את הרעד למשך מספר שעות לאחר נטילתה. תופעות לוואי אפשריות בעקבות נטילת תרופה זו כוללות:
- תחושת חולי.
- סחרחורת.
- קור בגפיים.
- אין אונות.
- החמרה של מצבי אסתמה או אי ספיקת לב קיימים.
פרימידון
פרימידון היא תרופה נוגדת פרכוס שמשמשת גם לטיפול באפילפסיה (מחלת הנפילה). תופעות לוואי אפשריות של פרימידון כוללות:
- לחץ דם נמוך.
- ישנוניות.
- תחושת חולי.
לפעמים משתמשים גם בנוגד פרכוס נוסף הנקרא טופירמאט (שם מסחרי: טופמקס®, טופיראמט טבע®, טופיתרים®). אם התרופות אינן יעילות בנפרד עשוי הרופא להמליץ על שילוב של פרופרנולול עם אחד מנוגדי הפרכוס.
תרופות הרגעה
אם הטיפול בפרופרנולול או בנוגדי פרכוס אינו יעיל ניתן לשקול נטילת תרופות הרגעה כמו קלונזפאם (שם מסחרי: קלונקס®) ואלפרזולאם (שמות מסחריים: אלפרליד®, אלפרוקס®, קסאנגיס®, קסאנקס®). ישנן עדויות לכך שתרופות אלה יכולות לשפר את מצב הרעד מאחר שהן מפחיתות חרדה, הידועה כגורם המחמיר רעד. עם זאת, תרופות הרגעה עלולות לגרום לישנוניות והמטופל אף עלול לפתח בהן תלות.
רעלן הבוטולינום
אף שרעלן הבוטולינום מסוג A (Botulinum toxin type A) הוא רעל חזק ניתן לעשות בו שימושים רפואיים במינון נמוך. לפעמים משמש רעלן זה לטיפול ברעד דיסטוני. זהו רעד מסוג אחר שגורם להתכווצויות ולעוויתות בשרירים בלתי רצוניים.
אם כל התרופות אינן עוזרות אפשר לשקול את הזרקת רעלן הבוטולינום ישירות לשרירים הרועדים. טיפול זה נחשב לנדיר.
רעד חמור
במקרים נדירים עלול הרעד הראשוני להיות חמור מאד ולפגוע בחיי היומיום. אם הרעד אינו מגיב לטיפול תרופתי ניתן לשקול את אחד מההליכים הפולשניים המפורטים.
גירוי עמוק של המוח
בהליך גירוי עמוק של המוח מוחדרות אלקטרודות (דיסקיות מתכת קטנות) למוח, באזור שנקרא תלמוס (thalamus), דרך חורים קטנים בגולגולת. פעולה זו נעשית תחת הרדמה כללית, בזמן שהמטופל ישן ואינו מרגיש דבר.
האלקטרודות מחוברות למחולל אותות חשמליים שמושתל מתחת לעור בבית החזה, באמצעות חוטי חשמל דקים. המחולל יוצר זרם חשמלי שעוזר לווסת את גלי המוח ולשלוט ברעד.
אף שהליך זה עשוי להפחית את הרעד בכ- 90%, נדרש מידע נוסף אודות יעילותו בטווח הארוך.
תופעות לוואי אפשריות של הליך הגירוי העמוק של המוח כוללות:
- זיהום באזור החתך של הניתוח.
- בעיות בדיבור.
- תחושת עקצוץ.
- דימום במוח.
- הצטברות נוזלים במוח.
- שבץ מוחי.
- סיבוכים עקב ההרדמה הכללית.
מחקרים שבדקו את תופעות הלוואי של ההליך העלו כי הן נדירות יחסית וכי ההליך בטוח יחסית. עם זאת יש לשקול את יעילות הטיפול מול הסיכונים האפשריים טרם קבלת החלטה בנושא.
תלמוטומיה (thalamotomy)
זהו סוג של ניתוח מוח במהלכו נעשה חור קטן בתלמוס, אותו אזור במוח בו מושתלות האלקטרודות בהליך הגירוי העמוק של המוח. פעולה ניתוחית זו הוכחה כיעילה לשיפור הרעד.
עם זאת, במקרים רבים, הליך הגירוי העמוק של המוח עדיף על פני תלמוטומיה משום שלרוב הוא גורם לפחות תופעות לוואי וכי את חלק מתופעות הלוואי של הגירוי העמוק ניתן להפחית על ידי ויסות עוצמת הגירוי או הפסקת השימוש במחולל האותות.
