מחלת פאג'ט בפטמת השד - מידע רפואי

מחלת פאג'ט בפטמת השד היא סוג נדיר יחסית של סרטן השד. מחלת פאג'ט מתבטאת תחילה בצינוריות השד וגורמת לסימפטומים של פריחה אדומה וגרד על הפטמה. אלו עלולים להתפשט לעטרה (האזור הכהה סביב הפטמה) ובמקרים מסוימים יתפתחו כיבים באזור הפטמה.

מחלת פאג'ט בפטמת השד היא מחלה שונה ממחלת פאג'ט בעצמות, או מחלת פאג'ט באבר המין הנשי. 'מחלת פאג'ט' בערך זה מתייחסת אך ורק למחלת פאג'ט בפטמת השד.

בקרב גברים מחלת פאג'ט נדירה מאד ומרבית הלוקים בה הן נשים לאחר גיל חמישים. יחד עם זאת ידועים מקרים של נשים צעירות בשנות העשרים לחייהן שלקו בה. מתוך כל מאה מקרים של סרטן השד, 1-2 יסווגו כמחלת פאג'ט.

חשוב לאבחן את מחלת פאג'ט בשלביה הראשונים. הסימפטומים האופייניים למחלה דומים מאד לגירוי בעור (דרמטיטיס) ולכן במקרים רבים אינה מאובחנת במועד. הטיפול במחלת פאג'ט זהה לטיפול בסרטן השד. בשלב ראשון מבוצע בדרך כלל ניתוח לכריתת הפטמה והעטרה ולאחר מכן ניתן טיפול כימותרפי, הורמונלי, ביולוגי או קרינתי משלים. ככל שהמחלה מאובחנת בשלב מוקדם יותר, כך עולים סיכויי ההחלמה.

המחלה פוגעת באזור הפטמה ועטרת הפטמה (areola). הסימפטומים האופייניים לה דומים מאד לגירוי בעור (מסוג דרמטיטיס) ולכן מקרים רבים אינם מאובחנים כיאות במועד. בממוצע, חולפים 6-8 חודשים עד שהמחלה מאובחנת במדויק.

במקרים רבים מחלת פאג'ט תופיע במקביל להתפתחות גידול סרטני חודרני בשד. במחצית מהמקרים שמאובחנים כמחלת פאג'ט ימצא גוש בשד, בדרך כלל מאחורי הפטמה.

סימנים מעוררי חשד למחלת פאג'ט או לגידול חודרני בשד:

• קשקשת או קילוף עור באזור הפטמה.
• תופעות דמויות אקזמה כגון הופעת קרום קשיח, הפרשה, עור קשה באזור הפטמה, העטרה, או שניהם גם יחד.
• אודם באזור הפטמה.
• גרד באזור הפטמה.
• תחושת בערה באזור הפטמה.
• הפרשה דמית או צהבהבה מהפטמה.
• פטמה שטוחה או הפוכה.
• התפשטות התופעות העוריות שתוארו בשד, מעבר לאזור הפטמה והעטרה.
• גוש מתחת לפטמה או לעטרה.
• שינויים בעור ובפטמה שמוגבלים לשד אחד בלבד.
• סימפטומים דמויי אקזמה שחולפים מאליהם אך שבים להופיע (בשלבים מוקדמים של המחלה).

כאשר חשים סימנים העלולים להצביע על מחלת פאג'ט, ובפרט תופעות עוריות הנמשכות למעלה מחודש, לרבות גוש באזור הפטמה או העטרה, מומלץ לפנות לרופא לצורך המשך הברור.

במידה שניתן על ידי הרופא טיפול לבעיית העור בשד אולם אין הדבר מביא לשיפור, עלול להיות שמדובר במחלת פאג'ט.
במרבית המקרים תתקבל אבחנה סופית באמצעות נטילת ביופסיה (דגימת רקמה).

הגורמים למחלת פאג'ט בפטמת השד אינם ידועים אולם מניחים כי המחלה נגרמת בעקבות סרטן חודרני בשד או בעקבות מחלה אחרת בצינוריות השד. ככל הנראה, תאים סרטניים שמקורם בגידול הראשוני בשד נודדים דרך צינוריות החלב אל אזור הפטמה והעטרה.

גורמי הסיכון למחלת פאג'ט זהים לגורמי הסיכון לסרטן השד:

• גיל. הסיכון לסרטן השד עולה עם הגיל ובפרט כאשר חוצים את גיל 50.
• סרטן בשד אחד מגדיל את הסיכון ללקות במחלה גם בשד השני.
• סרטן במשפחה הגרעינית (אם, אחות, בת). אם מישהי במשפחה לקתה בסרטן שד, שחלות, או שניהם, הסיכון ללקות גם כן בסרטן השד עולה משמעותית.
• נטייה גנטית. נשאות של הגנים BRCA1 ו- BRCA2 מגדילה באופן משמעותי את הסיכון ללקות בסרטן שד, שחלות, או סרטן המעי הגס.
• חשיפה לקרינה בתקופת הילדות או הבגרות וכן טיפול קרינתי קודם בסרטן מעלה את הסיכון ללקות בסוגי סרטן מסוימים, ובכלל זה בסרטן השד.
• עודף משקל. עלייה משמעותית במשקל הגוף בתקופת גיל המעבר או בגיל ההתבגרות, נמצאו כגורמי סיכון לסרטן השד.
• חשיפה לאסטרוגנים. קבלת המחזור החודשי לפני גיל 12 או הפסקת המחזור (גיל המעבר) לאחר גיל 55, מאריכות את משך חשיפת הגוף
• לרמות גבוהות של אסטרוגן ולכן מעלות את הסיכון ללקות בסרטן השד. בתנאים מסוימים אף נשים שמקבלות טיפול הורמונאלי חליפי המכיל אסטרוגן נמצאות בסיכון מוגבר.

יחד עם זאת, מקרים רבים של סרטן השד מתגלים בקרב אלו שאינם נכללים כלל בקבוצות הסיכון. מצד שני, נבהיר שהעובדה שמאן דהוא נכלל בקבוצת סיכון אין בה כדי להצביע על וודאות ללקות במחלה.

יש לפנות לבדיקת רופא כאשר מבחינים בשינויים בגוון העור בפטמה או בעטרה, או כאשר חשים בגוש בשד או בכל שינוי אחר במרקם השד. בכל מקרה של פריחה אדומה ומגרדת באזור הפטמה והעטרה יש לפנות לרופא מומחה בכירורגיה של השד, ולא להניח שמדובר בגירוי של העור או באקזמה, כי מחלת פאג'ט עלולה להיות סימן לסרטן שד חודרני.

גם אם קיימים סימפטומים בשד אחד בלבד יבדוק הרופא את שני השדיים. בבדיקה הידנית יוכל הרופא לבחון מקרוב את אזור הפטמה והעטרה וימשש את רקמת השד על מנת לבדוק אם קיימים גושים חשודים בשד עצמו או באזור הפטמה.

בנוסף יברר הרופא את הנקודות הבאות:

• מאלו סימפטומים סובלת הנבדקת ובמשך כמה זמן.
• האם קיימת אקזמה או גירויי עור באזורי גוף אחרים.
• האם יש במשפחה היסטוריה של סרטן השד.
• באיזה גיל התחיל המחזור החודשי, והאם עדיין נמשך.
• האם הנבדקת מקבלת טיפול הורמונאלי חליפי או נוטלת גלולות למניעת הריון.
• האם הנבדקת צורכת אלכוהול דרך קבע ובאיזה מינון.
• יחס משקל הגוף והגובה והאם חלה עליה במשקל לאחרונה.

בהתאם לצורך יתכן שהנבדקת תופנה לבדיקות נוספות.

בדיקת ממוגרפיה

זהו צילום רנטגן של השדיים באמצעות מכשיר רנטגן מיוחד, הנקרא ממוגרף. הבדיקה מבוצעת בעמידה. כל שד בנפרד מושם בין שתי פלטות תוך לחץ, ומצולם משני כיוונים: צילום מלמעלה כלפי מטה וצילום אלכסוני.

ממוגרפיה יכולה לזהות סרטן שד מוגבל (in situ) בגודל 1 מ"מ (בצילום רואים הסתיידויות זעירות). סרטן פולשני ניתן לאבחן כאשר הוא בגודל 4 מ"מ ויותר. האבחנה היא על פי זיהוי גוש בשד או על פי עיוות במבנה השד. ב- 10% ממקרי סרטן השד לא ניתן לזהות את הגידול בממוגרפיה.

ממוגרפיה מבצעים בשני מצבים: כאשר הורגש גוש בשד ורוצים לעמוד על טיבו (יש לבצע ממוגרפיה של שני השדיים תמיד) או כבדיקת ניטור לאבחון מוקדם אצל נשים בגיל העולה על חמישים ואצל נשים הנמצאות באוכלוסיות בסיכון (סרטן קודם בשד, או כאשר קיימת היסטוריה משפחתית).

המועצה הלאומית לאונקולוגיה בישראל ממליצה על בדיקות ממוגרפיה לנשים בהתאם לקריטריונים הבאים:

• מגיל 50 ומעלה כל שנתיים, או בהתאם להמלצת הרופא המטפל. בגילאים אלה יש כיום הסכמה מקצועית בינלאומית שבדיקת הממוגרפיה מסייעת לאבחן את המחלה בשלבים המוקדמים.
• נשים הנמצאות בקבוצת סיכון, כגון היסטוריה משפחתית (אם או אחות שחלו בסרטן השד). בגילאים 40-49 מומלץ לעבור בדיקה פעם בשנה.

לנשים בקבוצות אלה הבדיקה ניתנת חינם במסגרת סל הבריאות, על ידי כל קופות החולים. בישראל קיימת תוכנית לאומית לסריקה בממוגרפיה, במסגרתה מוזמנות כל הנשים הנמצאות בגיל המתאים לבצע בדיקת ממוגרפיה.

בדיקת הממוגרפיה יעילה ב- 80-90% מהמקרים. זוהי הבדיקה הטובה ביותר לגילוי מוקדם ועולה על הבדיקות האחרות הקיימות (אולטרה סאונד, MRI ). זוהי הבדיקה היחידה שהוכחה כמפחיתה את התמותה מסרטן השד בכ- 30%.

נשים צעירות יותר צריכות לקבל הפנייה רפואית מיוחדת לביצוע בדיקה זו. מתחת לגיל 50, מבנה השד בדרך כלל עדיין צפוף וסמיך וישנה פעילות הורמונלית המקשה על איתור שינויים בשד בצילום ממוגרפיה.

נטילת הורמונים חלופיים לאחר הפסקת המחזור החודשי יכולה לגרום לשינויים בצפיפות רקמת השד. שינויים אלה באים לידי ביטוי בצילום הממוגרפיה, ולכן לפני הבדיקה חשוב לציין אם לוקחים הורמונים חלופיים ובמשך כמה זמן.

בדיקת אולטרה סאונד

במקרים מסוימים, תבוצע גם בדיקת אולטרה סאונד של השדיים, בעיקר אצל נשים מתחת לגיל 35, אצלן רקמת השד צפופה מדי לגילוי גושים באמצעות ממוגרפיה. בדיקת האולטרה סאונד מתבצעת בעזרת מתמר השולח גלים ארוכים דרך השד. ההדים המוחזרים יכולים לאפשר הבחנה בין גוש מוצק לבין כיס המכיל נוזלים (ציסטה).

ביופסיה

במידה שמתגלה גוש חשוד, ניתן לקחת ממנו דגימה של תאים (ביופסיה) על מנת לבדוק האם מדובר בגידול סרטני. בהתאם למיקום הגוש ולשיקולים אחרים של הרופא המטפל, ניתן לבצע סוגים שונים של ביופסיות:

• שאיבה במחט - באמצעות החדרת מחט אל הגוש ניתן לנקז נוזלים (במידה שמדובר בציסטה), או להוציא דגימה של תאים מהגוש על מנת לבדוק אם הם ממאירים, מבלי לפגוע ברקמת השד.
• ביופסיה באמצעות מחט – זוהי השיטה השכיחה ביותר. דגימת רקמה מוצאת מתוך הגוש בשד באמצעות מחט גדולה, תחת אלחוש מקומי.
• ביופסיה ניתוחית – מבוצעת תחת הרדמה כללית, ובה חלק או כל הגידול מוסר מהשד, ונשלח לבדיקת ממאירות.

בהתאם לממצאים יקבע שלב ודרוג המחלה. כמו כן, אם יתגלה גידול סרטני תערך בדיקה לזיהוי קולטנים (רצפטורים) לאסטרוגן על פני שטח תאי הסרטן. נוכחות הקולטנים נבדקת על ידי צביעות מיוחדות. גידולי שד סרטניים המבטאים קולטנים לאסטרוגן ו/או פרוגסטרון, תלויים בהורמונים אלו על מנת לגדול. חשיבות הבדיקה היא בכך שגידולים אלה יכולים להגיב לטיפול בתרופות החוסמות רצפטורים לאסטרוגן (לדוגמה, טמוקסיפן).

הטיפול המקובל במחלת פאג'ט בפטמת השד הוא ניתוחי. סוג והיקף הניתוח יקבע בהתאם לחומרת המחלה, מידת התפשטותה, ומצב העור באזור הפטמה.

קיימים שני סוגים עיקריים של ניתוחי שד:

• ניתוחים משמרי שד (lumpectomy).
• ניתוחי כריתת שד (mastectomy).
  
  

ניתוחים משמרי שד (lumpectomy)

כאשר הגידול קטן יחסית לגודל השד ניתן בדרך כלל לטפל בעזרת ניתוח המשמר את השד. ניתוח זה כולל את הוצאת הגידול יחד עם חלק מהרקמה הבריאה שמסביב לו. בניתוח זה נשמרת צורתו החיצונית של השד, אם כי ייתכן עיוות מסוים. בביצוע הניתוח משתתף גם מנתח פלסטי ובמהלכו משלבים כריתה של רקמת גידול עם הקטנה או הרמה של השד, על מנת לשמר מראה טבעי ככל האפשר.

לא כל המטופלות עם סרטן שד שהתגלה בשלב מוקדם מתאימות לניתוח מסוג זה. כל מקרה מוערך לגופו על בסיס הממוגרפיה, דרגת המחלה, מיקום ואופי הגידול, גודל השד, היכולת להשיג תוצאה קוסמטית טובה וגיל האישה. כאשר מומלץ על ביצוע ניתוח מסוג זה כדאי להתייעץ עם מנתח פלסטי.

ניתוחים משמרי שד מתחלקים כדלהלן:

לפמקטומיה (lumpectomy) – הסרה כירורגית של הגידול הסרטני.

קוודרנקטומיה (quadrantectomy) – הסרת הרביע של השד בו נמצא הגידול הסרטני.

הסרת כל רקמת השד והפטמה, תוך שימור מרבי של עור השד (skin-sparing mastectomy).

בעקבות הניתוח ניתן לבצע שחזור של השד והוא יבוצע באמצעות נטילת רקמה מאזור הבטן התחתונה או מהישבן, או באמצעות שתלים מתאימים. במקרים בהם נכרתת הפטמה ניתן לקעקע פטמה על השד המשוחזר. קעקוע אופייני של פטמה אורך כחצי שעה ומתקבל מראה אמין ביותר.

ניתוחי כריתת שד (mastectomy)

במקרים מסוימים, הטיפול המתאים הוא כריתה מלאה של השד. חשוב להדגיש כי מקרה כזה לא בהכרח מעיד על חומרת המצב, אלא על מיקום בעייתי של הגידול שאינו מאפשר ניתוח מצומצם. לקראת ניתוח להסרה מלאה של השד יש לברר את האפשרויות לשחזור השד, אם האישה חפצה בכך.

ניתוחים לכריתה מלאה של השד מתחלקים לסוגים הבאים:

• הסרה רדיקלית ממותנת של השד (MRM, Modified Radical Matectomy) – בהליך זה מסירים את השד הנגוע כולו ואת כל קשרי הלימפה בבית השחי.
• הסרה פשוטה של השד (Simple mastectomy) - בהליך זה מוסר השד כולו, ללא הסרת קשרי הלימפה מבית השחי.
• הסרת השד כולו ונטילת ביופסיה מקשריות הזקיף (אלו בלוטות המנקזות את נוזל הלימפה מאזור הגידול).
• הסרת רקמת השד והפטמה כולה, תוך שימור (ככול הניתן) עור השד (Skin-sparing mastectomy).

סיבוך שכיח לאחר ניתוח לכריתת השד וקשרי הלימפה מכונה לימפאדמה. סיבוך זה מאופיין בנפיחות ותחושת כבדות באברי הגוף (בדרך כלל בזרועות). הנפיחות נגרמת עקב הצטברות נוזלי לימפה בגפיים, מאחר שכריתת קשרי הלימפה פוגעת במאזן התקין של זרימת נוזל הלימפה בגוף.

על אף שלא ניתן לרפא מצב של לימפאדמה ניתן להקל על הסימפטומים האופייניים באמצעות עיסוי רפואי מתאים וחבישות לחץ מיוחדות.

ביופסיה של בלוטות הזקיף (Sentinel Node Biopsy)

על מנת לקבוע אם הסרטן התפשט מעבר לרקמת השד, ואם קיימת מעורבות של בלוטות הלימפה שסמוכות לשד (בלוטות אלו נמצאות בבית השחי), תבוצע ביופסיה של בלוטות הזקיף. בלוטות הזקיף הן בלוטות הלימפה הראשונות שמנקזות את השד ולכן תאי סרטן שיתפשטו מהגידול ראשית יגיעו אליהן.

במהלך הביופסיה יאתר ויסיר המנתח את הבלוטות, ויבדוק אותן תחת מיקרוסקופ, כדי לאתר תאים סרטניים. במידה שהבלוטות תקינות, הסיכון להימצאות בלוטות לימפה אחרות נגועות קטן ביותר, ולכן אין צורך בכריתה של בלוטות נוספות. במקרה שבלוטות הזקיף נגועות בממאירות יהא צורך לכרות את כלל בלוטות הלימפה האזוריות, על מנת למנוע התפשטות תאי הגידול.

כהשלמה לטיפול הניתוחי ינתן בדרך כלל טיפול קרינתי, כימי או הורמונאלי שמטרתו למנוע את התפשטות המחלה. השיקולים הרפואיים בבחירת הטיפול המשלים קשורים לגיל האישה, סוג הגידול, הימצאות בלוטות נגועות ומצבה הכללי של האישה. בדרך כלל הטיפול ישלב מספר שיטות.

כימותרפיה

כימותרפיה הוא שם כולל לטיפול באמצעות תרופות כימיות, המכונות ציטוטוקסיות (ציטו=תא, טוקסי=רעיל). הכימותרפיה כוללת מספר רב של תרכובות כימיות היכולות להגיע לכל חלקי הגוף ומטרתן להרוס תאים סרטניים. הטיפול הכימותרפי פוגע בתאי סרטן השד ובתאים סרטניים אחרים שהתפשטו בגוף.

טיפול כימותרפי יכול להינתן לפני ניתוח, במקום ניתוח, לאחר ניתוח, לאחר הקרנות או במקביל אליהן. טיפול כימותרפי ניתן כטיפול במחלה פעילה, או כטיפול מונע. הטיפול הכימותרפי ניתן בדרך כלל באמצעות עירוי, אולם קיים גם טיפול במתן דרך הפה. ברוב המקרים נעשה שימוש בתערובת של 3 עד 5 תרופות כימותרפיות בו זמנית, על מנת לשפר את סיכויי ההצלחה של הטיפול.

טיפול כימותרפי יינתן בדרך כלל במשך תקופה של 4-8 חודשים, מספר פעמים בשבוע. בין טיפול לטיפול יעשו הפסקות של כ- 3-4 שבועות, על מנת לאפשר לגוף לנוח ולהתאושש.

טיפול כימותרפי בסרטן השד עלול לגרום להפסקה בייצור האסטרוגן על ידי הגוף. במקרים מסוימים, גם לאחר הפסקת הטיפול, המטופלת לא תוכל עוד להיכנס להריון ותחווה תופעות המדמות את גיל המעבר. תופעה זו שכיחה יותר בקרב נשים מעל גיל 40.

תופעות לוואי של טיפול כימותרפי

טיפול כימותרפי פוגע בתאים המתחלקים בקצב מהיר. לפיכך, גם תאי גוף אחרים, בריאים, המתחלקים בקצב מהיר, כגון תאי השערה ותאי הדם הלבנים והאדומים, יפגעו ויהרסו. פגיעה בתאי מערכת העיכול תגרום לתופעות כמו בחילה או שלשול.

בשל כך, גורם טיפול כימותרפי לתופעות הלוואי הבאות:

• נשירת שיער.
• הקאה ובחילה.
• שלשול או עצירות.
• פריחה על העור בידיים ובכפות הרגליים.
• חוסר תאבון.
• פצעים סביב לפה.
• אנמיה המתבטאת בעייפות וקוצר נשימה בעקבות ירידה במספר תאי הדם האדומים.
• לויקופניה (זיהום בעקבות ירידה במספר תאי הדם הלבנים).

סוג תופעות הלוואי יהיה בהתאם לטיפול שינתן. כדי להקל על תופעות הבחילה וההקאה, ניתן ליטול במהלך הטיפול הכימותרפי תרופות המקלות על תופעות אלו.

לאחר הפסקת הטיפול, תחלופנה תופעות הלוואי. השיער שנשר יצמח מחדש, אולם במקרים מסוימים השיער החדש יכול להיות שונה מהשיער שנשר.

טיפול קרינתי (רדיותרפיה)

טיפול קרינתי מבוסס על קרני רנטגן (קרני X), ומטרתו למנוע חזרה מקומית של הסרטן, באזור הגידול הראשוני. טיפול זה יינתן בעיקר לנשים שעברו כריתה חלקית, לעיתים גם לאחר כריתה מלאה, ולעתים לאחר טיפול כימותרפי. במקרה כזה, הטיפול הקרינתי יחל כחודש לאחר הניתוח או הכימותרפיה, על מנת לאפשר לגוף להתאושש.

מדובר בסדרת טיפולים הניתנת ללא אשפוז במשך כ- 5-7 שבועות. בכל טיפול, השד מוקרן לפרק זמן קצר ביותר והתהליך אינו מלווה בכאב.

תופעות לוואי של טיפול קרינתי

מאחר שטיפול קרינתי פוגע בתאים המתחלקים מהר, בדומה לטיפול כימותרפי, עלולות להיות לטיפול זה מספר תופעות לוואי:

• גירוי והתכהות של העור בחזה.
• עייפות.
• לימפאדמה (הצטברות נוזלים בזרוע עקב חסימה של בלוטות הלימפה בזרוע). תופעה זו יכולה להופיע חודשים או אף שנים לאחר הטיפול.

טיפול הורמונלי בסרטן השד

טיפולים הורמונליים מכוונים רק נגד גידולי שד עם קולטנים המגיבים באופן חיובי לאסטרוגן או לפרוגסטרון. הם אינם ניתנים לחולות עם גידולים שאינם מגיבים באופן חיובי לאסטרוגן או לפרוגסטרון.

קיימים מספר סוגים של טיפולים הורמונליים. סוגי הטיפולים ניתנים בהתאם לגיל האישה, שלב המחלה, הפרופיל הרפואי שלה והחלטת הרופא והמטופלת.

• טיפול בתרופות מקבוצת אנטי אסטרוגן – טיפול זה נמצא בשימוש רחב לטיפול בנשים בכל הגילאים. תרופות אלה מדכאות את תהליך קשירת האסטרוגן לקולטן שעל פני התא הממאיר. לדוגמא: טמוקסיפן, הקיים גם בשמות הבאים 'וולודקס' ( Valodex ), 'נולוודקס'( Nolvadex ), ו'טמוקסי' ( Tamoxi ).
• טיפול בתרופות אנטי-אסטרוגניות מהדור החדש – טיפול חדש בעל מנגנון פעולה ייחודי החוסם את הקולטן לאסטרוגן באופן מוחלט ואף הורס אותו, כדוגמת ה'פסלודקס' (Faslodex). טיפול זה ניתן לנשים לאחר הפסקת הווסת, עם סרטן שד מתקדם, אשר מחלתן התקדמה לאחר טיפול ב'טמוקסיפן'.
• טיפול בתרופות מקבוצת מעכבי ארומטאז (aromatase) – ארומטאז הוא אנזים (חלבון בעל פעילות מוגדרת) האחראי בגוף האישה על השלב האחרון בתהליך ייצור האסטרוגן, בבלוטת יותרת הכליה וברקמות השומן. הטיפול בתרופות אלו מדכא את ייצור האסטרוגן על ידי שיבוש פעולת הארומטאז, ומונע בכך את הגעת האסטרוגן לתאי הגידול הסרטני. טיפול זה יעיל בקרב נשים ששחלותיהן אינן פעילות. לדוגמא: 'ארימידיקס' ( Arimidex ), 'פמרה' ( Femara ), 'ארומזין' ( Aromasin ).
• טיפול בתרופות הדומות להורמון LHRH (הורמון האחראי על ויסות הפרשת הורמוני מין אחרים)- הטיפול מעכב לחלוטין את פעילות השחלות ומחקה מצב של בלות שחלתית. הטיפול ניתן לנשים באופן זמני או קבוע. לדוגמא: 'זולדקס' ( Zoladex ) ולוקרין ( Leuprolide acetate ).
• טיפול בתרופות פרוגסטיניות – תרופות המחקות את פעולת ההורמון פרוגסטרון. אלו תרופות ותיקות המשנות את הסביבה ההורמונלית סביב הגידול. עושים שימוש בטיפול זה בעיקר כאשר מספר טיפולים הורמונליים אחרים אשר ניתנו הפסיקו להשפיע. לדוגמא:'מגייס' (Megace) ופרוורה (Provera ).

טיפולים הורמונאליים יותאמו לקבוצת הגיל של האישה (צעירות ופוריות, להבדיל מנשים לאחר הפסקת הווסת), תוך דגש על שלב המחלה.

תופעות לוואי של טיפול הורמונלי עלולות לכלול:

• עייפות.
• שינויים במחזור החודשי.
• בחילה והקאה.
• גלי חום והזעה.
• כאב במפרקים.
• כאבי ראש.
• עלייה במשקל.
• ירידה בחשק המיני.
• פריחה בעור.
  
  

טיפול ביולוגי בסרטן השד

טיפולים ביולוגיים בסרטן מבוססים על העיקרון שנוגדנים אנושיים (כאלו שיוצרו על ידי מערכת החיסון של הגוף), או כאלו שהופקו במעבדה בשיטות של הנדסה גנטית, יעודדו את המערכת החיסונית להלחם בתאים הסרטניים.

הרצפטין הוא סוג של טיפול ביולוגי. ההרצפטין הוא נוגדן לחלבון HER-2, שזה קולטן המצוי על פני התא הסרטני. הנוגדן הרצפטין מיוצר בשיטות של הנדסה גנטית. כשההרצפטין נקשר לקולטן הוא מונע מהקולטן להפעיל את המנגנון המביא להתחלקותו המהירה של התא הסרטני.

הקולטן HER2 מצוי על פני התא הסרטני רק ב- 30% מהמקרים, ולכן זהו שיעור המקרים בהם הרצפטין עשוי להועיל. לפיכך, הטיפול בהרצפטין מחייב בחירה של חולות המתאימות לטיפול זה. ככל הידוע כיום, להרצפטין אין כמעט תופעות לוואי, אך משך פעולתו מוגבל לכשנה בממוצע.

טייקרב ( Tykerb ) היא תרופה ביולוגית מקבוצה חדשה. זו מולקולה קטנה המעכבת קינאזות.

קינאז הוא שם כולל לקבוצת אנזימים האחראים על ויסות תהליכים בתא על ידי זירחון (הוספת זרחן) מולקולות.

מנגנון התרופה מבוסס על עיכוב ייחודי של הקולטנים HER1 ו- HER2 אשר נמצאים בסוגים שונים של תאי גידולים סרטניים, ובכללם סרטן השד. הטייקרב נקשרת לקולטן וכך מעכבת את תהליך התרבות התא הסרטני ומונעת את התפתחותו הפולשנית. הטייקרב ניתנת באמצעות כדורים לבליעה ואינה מצריכה אשפוז או עירוי.

השימוש בטייקרב בשילוב עם קסלודה (תרופה כימותרפית הניתנת כטיפול בסוגים מסוימים של מחלת הסרטן, כמו סרטן המעי הגס וסרטן השד) הוכח כיעיל בעיכוב התפתחות הגידול הסרטני אצל חולות עם סרטן שד מתקדם או סרטן שד גרורתי, בעלות HER2 חיובי, שמחלתן התקדמה לאחר טיפול בהרצפטין, או טיפולים אחרים לסרטן.

בנוסף, עדויות ראשוניות מצביעות על יעילות הטייקרב בטיפול בגרורות מוחיות הקשורות לסרטן השד. התרופה אושרה לשימוש בישראל בנובמבר 2008.

תרופות ביולוגיות אחרות הנמצאות בשימוש הן אינטרפרון ואינטרלוקין, המעוררים את המערכת החיסונית לפעולה. אלו מופקים במעבדה בשיטות של הנדסה גנטית. אינטרפרון ואינטרלוקין נמצאו כיעילים בטיפול במלנומה (סרטן העור) ובסרטן כליה, אך לא בסרטן השד.

מחקרים וניסויים קליניים

מחקרים למציאת דרכים חדשות לטיפול במחלת פאג'ט בפטמת השד נערכים כל העת, כדי למצוא דרכי טיפול חדשות למחלה. לעתים מוצע טיפול חדשני הנמצא בתהליכי ניסוי ובדיקה. במקרה כזה, חשוב לקבל מידע מפורט לגבי תהליך הטיפול, השלכותיו ומשמעויותיו - היתרונות מול הסיכונים והחסרונות. השתתפות בניסוי קליני מסייעת בקידום הרפואה, ומשפרת את סיכוייהם של חולים לטיפול טוב יותר בעתיד.

כאשר מחקרים מוקדמים מצביעים על כך שטיפול חדש עשוי להיות טוב יותר מהטיפול המקובל, מבצעים הרופאים ניסויים להשוואה בין הטיפול החדש והטיפולים המקובלים הטובים ביותר בנמצא. ניסוי כזה נקרא ניסוי קליני מבוקר והוא מהווה את הדרך האמינה היחידה לבחינת טיפול חדש. לעתים קרובות משתתפים בניסויים אלה מספר בתי חולים בארץ ולעתים גם מטופלים ובתי חולים במדינות אחרות.

כדי שתתאפשר השוואה מדויקת בין הטיפולים, נקבע סוג הטיפול שיינתן לחולה באופן אקראי, בדרך כלל באמצעות מחשב, ולא על ידי הרופא המטפל. מחקרים הוכיחו שאם הרופא בוחר את הטיפול, או מציע לחולה אפשרות בחירה, הוא עשוי להטות שלא במודע את תוצאות הניסוי. משום כך נדרשת הקצאה אקראית זו.

בניסוי קליני אקראי ומבוקר, מקבלים חלק מהחולים את הטיפול המקובל הטוב ביותר, בעוד שאחרים מקבלים את הטיפול החדש, אשר עשוי להתגלות כטוב יותר מהטיפול המקובל. טיפול מסוים מוגדר כטוב יותר אם פעולתו נגד הגידול יעילה יותר מהטיפול המקובל, או אם הוא יעיל באותה המידה כמו הטיפול המקובל, אך גורם לפחות תופעות לוואי בלתי רצויות.

הגורמים להתפתחות מחלת פאג'ט בפטמת השד או לסרטן השד אינם ידועים, ולכן קשה לקבוע אם ניתן למנוע את פרוץ המחלה. יחד עם זאת ידועים מספר גורמים העשויים לצמצם את הסיכון ללקות במחלה.

תזונה ואורח חיים

תזונה דלת שומן ופעילות גופנית תורמות למצב בריאותי תקין ועשויות למנוע סרטן או מחלות לב.

ביפן למשל, בה התזונה האופיינית היא דלת שומן ועשירה בפירות ובירקות, נמצא כי שיעור סרטן השד בקרב נשים יפניות נמוך לאין ערוך מאשר בקרב נשים במערב, אשר צורכות דיאטה עתירת שומן.

מחקרים מצביעים על כך שפעילות גופנית מקטינה את הסיכון לסרטן השד כדי שליש. לאחר הפסקת הווסת חשוב במיוחד להקפיד על משקל תקין מאחר שעודף משקל תורם לעלייה בהורמון אסטרוגן, אשר קשור במקרים מסוימים להתפתחות סרטן השד.

הנקה

נמצא שנשים אשר הניקו את ילדיהן נמצאות בסיכון מופחת ללקות בסרטן השד בהשוואה לנשים שלא הניקו. המחקרים מראים שהסיכון קטן בכמחצית (בעיקר אצל נשים צעירות), ויורד ככל שמשך ההנקה ארוך יותר. הסיבות לכך טרם הובהרו ויתכן שהדבר נובע מההפסקה בביוץ במהלך תקופת ההנקה, אשר גורמת ליציבות ברמות האסטרוגן.

בדיקות סקר לגילוי מוקדם של סרטן השד

בישראל קיימת תוכנית לאומית לסריקה בממוגרפיה במסגרתה מוזמנות כל הנשים הנמצאות בגיל המתאים לבצע בדיקת ממוגרפיה. בדיקת הממוגרפיה יעילה בגילוי סרטן השד ב- 80-90% מהמקרים. זוהי הבדיקה הטובה ביותר כיום לגילוי מוקדם ועולה על הבדיקות האחרות הקיימות (אולטרה סאונד או MRI ). בדיקת ממוגרפיה הוכחה כמפחיתה את התמותה מסרטן השד בכ- 30%.

המועצה הלאומית לאונקולוגיה בישראל ממליצה על בדיקות ממוגרפיה לנשים בהתאם לקריטריונים הבאים:

• מגיל 50 ומעלה כל שנתיים, או בהתאם להמלצת הרופא המטפל.בגילאים אלה יש כיום הסכמה מקצועית בינלאומית שבדיקת הממוגרפיה מסייעת לאבחן את המחלה בשלבים המוקדמים.
• נשים הנמצאות בקבוצת סיכון, כגון היסטוריה משפחתית (אם או אחות שחלו בסרטן השד). בגילאים 40-49 מומלץ לעבור בדיקה פעם בשנה. לנשים בקבוצות אלה הבדיקה ניתנת חינם במסגרת סל הבריאות, על ידי כל קופות החולים.

בדיקות סקר גנטיות לסרטן השד

סרטן השד הוא הסרטן השכיח ביותר בישראל. יחד עם זאת, מרבית מקרי סרטן השד אינם תורשתיים. באופן כללי רק בכ- 15%-10% מהמקרים קיים גורם סיכון תורשתי.

במרבית המקרים התורשתיים ישנו סיפור משפחתי המאופיין בריבוי מקרי סרטן שד באותה משפחה, באבחון המחלה בגיל צעיר (מתחת לגיל 50) , ובהופעת מספר גידולים ממאירים באדם אחד, לדוגמא הופעה של סרטן שד וגם סרטן שחלה.

במידה וקיימת היסטוריה משפחתית של סרטן שד כדאי לשקול לבצע בדיקת נשאות גנטית ל- BRCA1 ול- BRCA2 . נשאיות של מוטציות ב- BRCA1 ו- BRCA2 מצויות בסיכון גבוה לחלות בסרטן שד ובסרטן שחלות. רמת הסיכון המדויקת אינה ברורה, וטווח ההערכות במחקרים השונים רחב.

הסיכון לסרטן השחלה בנשאיות של מוטציות ב- BRCA1 ו- BRCA2 מוערך ב- 30%-50% לחלות בסרטן שחלה עד גיל 70, לעומת סיכון של כ- 1.5% לסרטן השחלה באוכלוסיה הכללית. הסיכון לסרטן השד בקרב נשאיות מוערך בכ – 80%-50%, עד גיל 70, לעומת כ- 12% סיכון להתפתחות המחלה באוכלוסיה הכללית.